מנהיגים של שקר

פורסם בכ"ח ניסן ה'תשפ"ד (06/05/2024)

במעבר חד מהחגיגיות והשמחה של הפוסט הראשון, אני רוצה לעבור לנושא מצער מאוד.

מצער, אבל חשוב.

אני מאמין ומקווה שהפוסט הזה יעזור לעשות סדר ויועיל בע"ה להרבה אנשים.

הנושא הוא התופעה הכואבת של רבנים שמלמדים, לעיתים אף מנהיגים קהילות, כאשר הם אינם ראויים לזה. לצערנו יש לא מעט כאלו.

אני רוצה לחלק אותם ל-2 קבוצות ולדון בכל סוג בנפרד.

הסוג הראשון הם אלו שאינם בעלי השגה רוחנית, הסוג השני הם כן בעלי השגה רוחנית.

מה הכוונה שאדם הוא "בעל השגה רוחנית"? כפי שהזכרתי בפוסט הקודם (וזה המקום לומר שאם עוד לא קראתם אותו אז ממש מומלץ לקרוא אותו עכשיו ורק אז לחזור חזרה לפוסט הזה), האמת היא שאנחנו בריות רוחניות נצחיות. הגוף שלנו והזהות שלנו בעולם הזה הם לא מי שאנחנו באמת. אז מיהו בעל השגה רוחנית? במילים פשוטות, זהו אדם שחווה את האמת הזו באופן ברור ומוחשי.

אדם בעל השגה רוחנית אוכל וישן ואפילו משלם מיסים (אני מקווה...), אבל הוא חווה את המציאות הרוחנית באופן מוחשי, ולכן ברור לו שהגוף והדמות שלו בעולם הזה הם רק מין אווטאר זמני שדרכו הוא חי בעולם הזה.

הסוג הראשון, שהם הרוב הגדול, הם כאמור רבנים שאינם בעלי השגה רוחנית.

אמנם, זה שהם אינם בעלי השגה רוחנית כשלעצמו עוד לא אומר שהם לא ראויים ללמד. אחרי הכל, צריך מישהו שילמד, והדור שלנו הוא דור יתום.

הבעיה היא בזה שהם לא מעריכים נכונה את מצבם. הם לא מבינים עד כמה הם לא מבינים.

איך זה יכול להיות? הרי לדוגמה ספרי הרמח"ל וגדולי החסידות נפוצים ומוכרים, ומקריאת ספריהם קשה שלא להבין אלו אנשים קדושים הם היו ומה המרחק בינינו לבינם! איך אפשר שלא להבין את זה?!

התשובה טמונה לדעתי בתופעה מפתיעה שגיליתי במשך השנים: לנו בני האדם (כולל אותי) יש יכולת כמעט בלתי מוגבלת לרמות את עצמנו.

איך הרמאות הזו קורית בפועל? בהרבה אופנים. בין היתר: אנחנו שמים לב למה שנוח לנו, ופחות שמים לב למה שלא. אנחנו זוכרים מה שנוח לנו, ולא כל כך מה שלא. אנחנו מפרשים מה שכתוב באופן שנוח לנו, ולא עולים בדעתנו פירושים אחרים שלא נוחים לנו או לא מחמיאים לנו, וכו'. הבנתם את הרעיון.

יש סיפור על פריץ אחד באירופה שראה את אחד מהעובדים באחוזה שלו מוטל שיכור על הארץ. אותו עובד היה יהודי פשוט, ולפריץ עלה רעיון לנצל את ההזדמנות כדי להשתעשע מעט: הוא הורה למשרתים שלו לשאת את היהודי ולשים אותו בבית מפואר עם כל ה"ציוד" של כומר חשוב. בבוקר התעורר היהודי, הביט סביבו ולא הבין מה קורה: הרי אני יהודי פשוט שגר בצריף, ואיך הגעתי לבית מפואר כזה? אולי אני חולם? צבט את עצמו ונוכח שזה לא חלום. אז התחיל להרהר: אולי באמת אני עשיר חשוב והזיכרונות שלי כיהודי עני הם רק חלום? חשב על עצה: לבדוק את הבגדים שלו - האם הם של כומר או של יהודי פשוט. חיפש בבית ומצא רק בגדים מכובדים של כומר. התפלא מאוד, כי הוא זוכר היטב שמעולם לא היה כומר אלא יהודי פשוט. בלית ברירה לבש את הבגדים. אז הביט במראה וראה מולו כומר מלידה מכף רגל ועד ראש! נרעש ומבולבל לא הבין מה קורה. ואולי בכל זאת הוא חולם? אבל הוא מרגיש היטב שהוא בהקיץ! תוך כדי ההתלבטות נפלו עיניו על ארגז מלא ספרים ועלה בדעתו רעיון: אקרא באחד הספרים וכך אדע את האמת, אם אבין מה שכתוב, אדע שאני כומר עשיר והזיכרונות שלי כיהודי עני הם רק חלום, ואם לא אבין אז אדע שאני חולם. פתח את אחד הספרים, התחיל לקרוא, ונוכח לדעת שהוא לא מבין כלום ממה שכתוב. אבל אז עלה בדעתו רעיון חדש: אולי בכל זאת אני כומר עשיר וחשוב, ולמה אני לא מבין מה שכתוב? פשוט! כי גם אלו שכתבו את הספרים הם בעצמם לא הבינו מה שכתבו!

באופן דומה ליהודי המסכן בסיפור, אותם רבנים מעקמים את המציאות כדי להתאים אותה לנטיות ליבם. הם "מצליחים" שלא לראות ולא לשים לב לסימנים הרבים שמצביעים על המרחק העצום בין מקומם הנוכחי לבין המקום אליו צריך באמת להגיע.

חלק מהרבנים האלו בעלי ידע עצום ממש, אבל כל הידע הזה לא עוזר להם להבין את מצבם. אדרבה, בדרך כלל הידע הזה רק "עוזר" להם לרמות את עצמם שלא להבין מהו באמת מקומם הנוכחי.

לעומת רבנים אלו, ישנם רבנים שאמנם הם אינם בעלי השגה רוחנית, אבל הם מבינים את מקומם, ולכן יכולים ללמוד וללמד, וגם להנהיג, בענווה המתבקשת. רבנים אלו יכולים להדריך את תלמידיהם באופן הרבה יותר טוב מאלו שאינם מבינים את מקומם.

הגאווה והעיוורון הולכים יחד, ולכן לרבנים שאינם מבינים את מקומם יש בטחון יתר לא מוצדק בהבנות שלהם והם מדריכים את שומעי לקחם בדרכים עקומות.

האם זה היה ככה גם בעבר?

במידה מסוימת כן. הרמח"ל, שחי לפני כ-300 שנה, קובל בהקדמתו לספרו הגדול ה"מסילת ישרים" על כך שלומדי התורה משקיעים את זמנם ומרצם בפלפולי ההלכות, במדרשים ובפסקי הדינים, אבל מעטים הם "אשר יקבעו עיון ולימוד על ענייני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות."

ובאיגרת שכתב הרמח"ל לרבו רבי ישעיה באסן בשנת ה'תצ"ה (1735) כתב:

בפרנקפורט לבדה יהיו בה כשלוש מאות תלמידי חכמים בני הישיבה, ולב רחב להם להבין ולהשכיל, והנה הם מכלים ימיהם בפלפוליהם המהבילים וריח חסידות אין בהם, ... ולעת כזאת אין משכיל דורש את אלקים, כי אם תוהו ובוהו וחושך שליטים המה בעיר.

אז התופעה אמנם הייתה קיימת, אבל היא הולכת ומחריפה. למה? בעל הסולם מסביר הבחנה חשובה לגבי הדור שלנו במאמר "ב' נקודות" שבספר "פרי חכם מאמרים". הוא מסביר שבדורות קודמים היה לעובדי ה' צורך פנימי חזק ואמיתי לעבודת ה': הם באמת הרגישו שבלי עבודת ה' חסר להם משהו עיקרי בחיים. (כמובן שהיו מי שיותר ומי שפחות, מדובר על הבחנה כללית).

לעומת זאת, בדור שלנו באופן כללי אנחנו מרגישים "בסדר" גם בלי עבודת ה', "ואפילו אותם שעוסקים בעבודה היא כמצוות אנשים מלומדה, אינם צמאים ושואפים למצוא איזה לחלוחית דעת בעבודתם."

על פי ההבחנה הזו בעל הסולם שופך אור על נושא כאוב נוסף שמדובר הרבה בדורנו: עזיבת הדור הצעיר את דרך התורה והמצוות:

הם עוסקים בתורה ובמצוות שאינם מבושלים [כלומר שאינם "בשלים", כמו פרי בוסר שאינו בשל] ושני בניהם תקהינה לגמרי, ותמהים להם מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו.

מי שמכיר את המצב בשטח יכול לראות שזהו תיאור חד כתער של המציאות בפועל. רבים מהדור הצעיר באמת לא מבינים איך ולמה ההורים שלהם ממשיכים לנהוג בעבודת ה' שאין בה "איזה לחלוחית דעת", וממילא המוטיבציה שלהם להמשיך בדרך הזו היא נמוכה.

לרבנים המדוברים יש בדרך כלל הרבה "הסברים" ועצות בנושא הדור הצעיר, הבעיה היא שיש להם הנחת יסוד לא נכונה: הם מניחים שהם עצמם כבר "בסדר". כמובן שהם יאמרו ש"תמיד אפשר וצריך להתקדם", אבל בפועל, תכלס, ההרגשה שלהם היא שהם דווקא די "בסדר" ואפילו יותר מזה.

כיוון שכך הם חושבים, הם פנויים "לעזור" בעצות והכוונה. אבל אם היו עוצרים ועושים בירור פנימי נוקב ואמיתי על מצבם שלהם, אז היו מגלים שיש להם עוד הרבה מה להשקיע בעבודה על עצמם, ואז היו פחות פנויים לתת עצות לאחרים.

אמנם האמת צריכה להיאמר, שכדי לזהות את ההנחה השגויה ולהשתחרר מהאשליה שהם "בסדר" צריך להתגבר על כוחות חזקים מאוד. קודם כל, יש את ההשפעה העוצמתית של הסביבה: לצערנו יש כיום הרבה רבנים לא ראויים בגישות שונות ובזרמים שונים של היהדות, מה שגורם ל-2 קשיים:

נהיה "נירמול" של המצב שבו אדם בעל מידות לא מתוקנות יכול להתקרא "רב" ומנהיג רוחני, וכך רב שאינו ראוי לא מרגיש את עצמו חריג בנוף.
ריבוי הגישות והזרמים נותן הרבה "חומר התעסקות" לאותם רבנים - את פגמי הזולת הם רואים היטב ועוסקים בהם רבות, מה שמסיח אותם מלעסוק בפגמים שלהם עצמם ו"מסייע" להם להעלים עין.

בנוסף, לא נעים לומר, אבל כל הסיכויים שגם רבם כבול בחבלי האשליה הזו, וגם רבו של רבם. והציבור הרי מחשיב ומעריך אותם ואת רבם, שלא לדבר על רבו של רבם...

כותב בעל הסולם באות פ"ח בהקדמה לתלמוד עשר הספירות:

ולפיכך, לשון השבועה היא: "ואפילו כל העולם אומרים לך שצדיק אתה" ... ומתוך שטבע האדם מחייב להאמין לעולם, הריהו עלול מאוד ליפול לטעות מרה. לפיכך, משביעים את הנשמה על זה עוד טרם ביאתה לעולם הזה, והלוואי שיועיל לנו.

אבל גם אחרי לימוד הזכות שאכן זהו נסיון מר וקשה להתגבר על דעת העולם, המציאות נשארת בעינה: אפשר וצריך להגיע להשגה רוחנית פה בעולם הזה. ומי שעוד לא הגיע ובכל זאת חושב שהוא כבר "בסדר" (קל וחומר יותר מ"בסדר"), פשוט מרמה את עצמו. חד וחלק.

(למי שיש בזה ספק, יכול לעיין באותיות א-יא במאמר "הקדמה ראשונה לפי חכם" בספר "הקדמות הסולם", וביתר ביאור והרחבה בהקדמה לתלמוד עשר הספירות.)

נחזור לעניין התדרדרות המצב בדורנו בעניין הרבנים שאינם ראויים:

ההבחנה של "ראוי" או "לא ראוי" היא כמובן לא שחור ולבן, אלא כמו ספקטרום רציף. יש ודאי כאלו ראויים, יש כאלו מאוד לא ראויים, והשאר נמצאים איפשהו באמצע. ההבחנה הנ"ל לגבי הדור שלנו במאמר "ב' נקודות" גורמת לזה שהספקטרום הזה הולך ונהיה פחות "רציף" ויותר שחור/לבן, או במילים אחרות: עם הזמן יש פחות רבנים שנמצאים "באמצע", ויותר שנמצאים קרוב לקצוות: לשחור או ללבן.

למה? במאמר מוסבר שכשיש לאדם צורך חזק לחכמה או כישרון מסוימים, הוא יתאמץ להשיג מהם כמה שיוכל ואפילו אם לא יוכל להשיג הרבה. אבל כאשר אין לאדם חסרון טבעי, הוא יעסוק בזה רק אם יאמין שיוכל להגיע הכי גבוה שאפשר, הוא לא יסתפק בבינוניות.

בעל הסולם נותן המחשה לזה באדם שאין בו נטייה מלידה לנגינה, וזה לא חסר לו. אם יבוא אליו איזה מנגן ויציע לו להשקיע זמן ואנרגיה בלימוד נגינה הוא יענה לו שהוא לא מעוניין כי ברור לו שהוא לא יגיע להיות מגדולי הדור המפורסמים, והעולם יסתדר מצוין גם בלי עוד נגן אחד בינוני. מי כן יסכים להשקיע בלימוד נגינה גם אם הוא יודע שלא יגיע לגדולות? מי שכן יש לו חסרון וצורך לזה ובלי נגינה הוא ממש מרגיש שחסר לו משהו.

וכך בעבודת ה' - בדורות קודמים שכן היה להם חסרון פנימי אמיתי לעבודת ה', הם החשיבו והעריכו מאוד את העבודה שזכו לעבוד- עבודה זכה ואמיתית, מעטה ככל שתהיה. ולכן הסתפקו במה שהשיגו ולא שאפו למדרגות גבוהות (חוץ מיחידי סגולה). מה שאין כן בדורנו, כמעט כל מי שלא זכה למדרגה גבוהה, אין לו צורך אמיתי בעבודת ה'. אם כך מדוע בכל זאת הרבנים הלא-ראויים עוסקים בעבודת ה'? יש כל מיני סיבות, והמשותף לכולן הוא שאלו סיבות של אינטרסים אישיים כאלו ואחרים, והתוצאות בהתאם.

זו הסיבה שבדורנו הספקטרום הולך ונעשה יותר ויותר שחור/לבן והמצב הולך ומתדרדר.

זה נשמע לכם קיצוני? זה אכן קיצוני, אבל זו המציאות. אנחנו חיים במציאות לא פשוטה, ואיתה צריך בע"ה להתמודד. ואולי בכל זאת אני מגזים? תראו מה כותב בעל הסולם במאמר הנ"ל:

ובאמת אין אנו מוצאים בדורנו זה עובדים אמיתיים, זולת אותם האנשים הנבחרים מעם שכבר זכו לנשמה חלק אלוקי ממעל ... אבל אותם שלא השיגו עוד למעלה הנכבדה והמובחרת הזו, אין להם אהבה ויראה בעבודה כלל.

ובהקדמה לספר הזוהר באות נ"ז:

ומכאן תבין את היבשות והחשכות שמצאונו בדורנו זה שלא נשמע כמוהן בכל הדורות שקדמו לנו, שהוא משום שאפילו העובדי ה' שמטו ידיהם מהעסק בסודות התורה. וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל משל אמיתי על זה, ואמר שאם שורה של אלף אנשים סומים הולכים בדרך, ויש להם לפחות פיקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפיקח שבראשם. אבל אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק שיכשלו בכל דבר המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. כן הדבר שלפנינו, אם היו לפחות עובדי ה' יתברך עוסקים בפנימיות התורה, והמשיכו אור שלם מאין סוף ברוך הוא, הרי כל בני הדור היו נמשכים אחריהם, וכולם היו בטוחים בדרכם שלא יכשלו. ואם גם עובדי ה' יתברך סילקו את עצמם מחכמה זו, אין פלא שכל הדור נכשל בגללם. ומגודל צערי, לא אוכל להאריך בזה.

אז המצב בקאנטים? אכן, אבל יחד עם זה יש הרבה ממה לשמוח ומקום לאופטימיות גדולה:

במאמר "ב' נקודות" הנ"ל מוסיף בעל הסולם שאמנם המצב הזה שבאופן טבעי אנו לא מרגישים צורך בעבודת ה' אכן גורם לבעיות קשות, אבל יחד עם זה הוא נצרך וחשוב כי דור הגאולה צריכים להגיע למובחר שבמובחרים, ואם היינו מסתפקים במועט לא היינו שואפים ומגיעים למדרגות גבוהות:

ובזה תבין עניין עמוק, שהגם שהדורות הולכים ומתמעטים בערך היקר, מכל מקום הולכים ומתרחבים בערך החפץ הנרצה וגמר התיקון.

במאמר "שופרו של משיח" כותב בעל הסולם (מובא בספר "אור הבהיר"):

ולזאת יעידו הספרים שכבר נגלו על ידי בחכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה. שזוהי עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה.

במאמר לסיום הזוהר (מובא בספר "מתן תורה") ישנו הסבר מדוע "כבר הגיע דורנו זה לימות המשיח", ועל אחד ההבדלים בין הדורות הקודמים לימות המשיח:

שבכל הדורות בני עליה שזכו להשגה ולדבקות מועטים הם. כמו שאמרו חז"ל על הכתוב "אדם אחד מאלף מצאתי"- שאלף נכנסים לחדר וכו' ואחד יוצא להוראה, דהיינו לדבקות ולהשגה. אבל בדורו של משיח יכול כל אחד ואחד לזכות לדבקות ולהשגה.

יש הרבה ממה לשמוח ומקום לאופטימיות גדולה!

ושוב במעבר חד, נעבור לסוג השני:

הסוג השני הוא כנ"ל רבנים בעלי השגה רוחנית, שאינם ראויים. כאן פוטנציאל הנזק הוא גדול הרבה יותר. השגה רוחנית נותנת לאדם עוצמה רבה, עוצמה שיכולה להועיל מאוד, ומצד שני עלולה להזיק מאוד.

מה עושה אותם ללא-ראויים? זה שאדם עדיין אינו צדיק לא אומר שהוא לא יכול ללמד, הבעיה מתחילה כאשר בדומה לסוג הראשון, הם אינם מודעים מספיק למצבם, ולא רואים בבהירות (או בכלל) את הפגמים שבהם.

איך אני יודע שהם בעלי השגה רוחנית? פשוט מאוד - לפי מה שהם אומרים על עצמם.

יש כאלו שאומרים את זה בפירוש ויש כאלו שלא, אבל אם מקשיבים להם בתשומת לב אפשר לשמוע לא מעט אמירות מהן זה משתמע באופן חד-משמעי.

אם הם בעלי השגה רוחנית זה לא אומר שהם צדיקים? התשובה היא לא, זה שאדם הוא בעל השגה רוחנית זה לא אומר שהוא צדיק. אני מניח שלחלק מהקוראים זה לא ברור, וחשוב לברר את זה כי זו נקודה חשובה מאוד. על איזשהו גורו בודהיסטי קל לנו להבין שלמרות שהוא חווה מציאות רוחנית הוא לא צדיק, אבל כשמדובר על רב שלומד ומלמד תורה זה כבר הרבה יותר מבלבל.

כדי להוכיח שכך הם פני הדברים אביא ציטוט קשה וחריף של בעל הסולם.

בספר מאמרי הסולם חלק ב', בהערה נ"ח שבמאמר קי"ב מובא הציטוט הבא:

קנאה כאש אוכלת בי בראותי ריבוי המורים שמקצת מעשה אבותיהם הקדושים בידיהם, רצוני לומר הקליפות היבשות שבשום סברא עליהם באים ונוקבים בהם. ואם מעוטא דמעוטא מהם יזכו להשגה באיזה שיעור, עם כל זה אין סולתם נקי, לכן לא ידעו מה ה' חפץ מהם. ואם אינם יודעים מה ואיך לנהל את עצמם, איך לא ינהלו את אלפי הנשמות שירשו מאבותיהם הקדושים לאופל ותמהון? ווי להון ווי לאינון דנהלו לידיהון, ה' ירחם.

ההדגשה בציטוט היא שלי ואינה במקור. מהחלק המודגש אנו לומדים שאכן יש מצב של אדם שזכה להשגה רוחנית אבל "אין סולתו נקי" ולכן הוא אינו יודע לנהל את עצמו, קל וחומר אחרים. כמובן שעל אדם כזה נוכל לומר שהוא אינו ראוי להנהגה.

בין רבנים אלו לתלמידיהם נוטה להתפתח דינמיקה מסוימת של יחסים - דינמיקה של התעללות נפשית. לעיתים זו התעללות נפשית "קלה" ולעיתים יותר מכך. הדינמיקה הזו היא כשלעצמה ניצול של התלמידים, אבל לעיתים קרובות נלווה אליה ניצול נוסף כגון מבחינה כספית וכדומה.

במושג "התעללות נפשית" אני לא מתכוון למשהו כללי, אלא לדינמיקה מאוד מסוימת וברורה. כדי להסביר אותה אביא בקיצור נמרץ נקודות מרכזיות מהדינמיקה של התעללות נפשית בין בני זוג. התיאור שלי מבוסס על התיאור של פטרישה אוונס בספרה: "The Verbally Abusive Relationship".

לצערנו, התעללות נפשית בין בני זוג היא תופעה רווחת כיום, גם של האיש באישה, וגם של האישה באיש. לעיתים היא מלווה גם בפגיעה פיזית, ולעיתים לא. התעללות נפשית שאינה מלווה בפגיעה פיזית היא הרלוונטית יותר לעניינו כיוון שלעיתים קרובות היא לא מאובחנת, לא על ידי בני הזוג, ובאופן מפתיע אפילו לא על ידי מטפלים המתמחים בטיפול זוגי.

כדי שתתפתח הדינמיקה הזו, נצרכים שני תנאים מאוד מסוימים:

התנאי הראשון הוא שהצד התוקפן מתנהג בתוקפנות אבל הוא לא מודע לזה- הוא לא מרגיש שיש איזושהי בעיה בהתנהגות שלו. וכשצד הקורבן מעמת את התוקפן עם ההתנהגות הלא ראויה שלו, ואפילו אם בעדינות רבה, התוקפן יכחיש ובדרך כלל הוא אף יאשים את הקורבן. (במושג "התנהגות תוקפנית" הכוונה לתוקפנות גלויה כגון צעקות, התפרצויות זעם וכדומה או לתוקפנות סמויה כגון מניפולציות למיניהן.)

התנאי השני הוא לגבי צד הקורבן: הוא צריך שלא להיות בטוח האם ההתנהגות של התוקפן היא אכן לא סבירה. אם היה ברור לו שההתנהגות התוקפנית היא לא סבירה, הוא היה מתנגד לה ועוצר אותה, או בסופו של דבר פשוט מנתק את הקשר.

שני התנאים האלו מאפשרים לדינמיקה להימשך עוד ועוד, לעיתים במשך עשרות שנים, ולעיתים קרובות כששני הצדדים לא ממש מודעים למה שקורה. הצד התוקפן ודאי לא מודע לכך שיש כאן בעיה, הוא הרי מצדיק את ההתנהגות שלו ובאמת ובתמים לא רואה בהתנהגות שלו בעיה. ואילו הצד הקורבן לא בטוח מי צודק. הוא כן מרגיש מתוסכל ופגוע, אבל לא ברור לו על מי מוטלת ה"אשמה": מצד אחד הוא מרגיש שהתוקפנות של הצד השני פוגעת בו ושיש בעיה בהתנהגות הזו, אבל מצד שני- התוקפן תמיד מצדיק את עצמו ומאשים אותו, ואולי הוא צודק? הבלבול הזה של הקורבן הוא תורף הדינמיקה ומה שמאפשר לה להימשך עוד ועוד.

יש גורם נוסף שמאפשר את הימשכות הדינמיקה לאורך שנים רבות, גורם שגם הוא רלוונטי לענייננו: גם הצד התוקפן וגם הצד הקורבן מתרגלים למצב, ולכן עם הזמן נשחקת המודעות עד כמה המצב בעייתי.

למשל, התנהגויות תוקפניות מסוימות שבעבר גרמו לקורבן להרגיש טרוניה, עשויות "לעבור מתחת לרדאר" והקורבן כבר לא יהיה מודע לפגיעה שהוא חווה. הניסיונות שלו לתקשר את הרגשת הפגיעה שלו נכשלו בעבר כל כך הרבה פעמים, שהוא כבר בוחר, במודע או שלא במודע, "להחליק" את זה ולא לעשות מזה עניין. עם הזמן ההתנהגויות האלו הופכות להיות הנורמה, ההרגשה של הקורבן מתכהה, והוא מאבד בהדרגה את המודעות לזה שמשהו לא בסדר מתרחש כאן. כיוון שהקורבן כבר לא עושה "עניין" מהתקריות האלו, גם הצד התוקפן מתרגל יותר ויותר להתנהגות התוקפנית הזו והיא נהיית אצלו הנורמה.

נחזור לענייננו- מה הדמיון בין התעללות נפשית בין בני זוג לזו של רב בתלמידיו? יש הרבה דמיון:

הצד התוקפן, הרב, מתנהג בתוקפנות לא סבירה אבל הוא לא מודע לזה. הוא מבקר בחדות אגרסיבית, עוקץ בלעג, לעיתים הוא מתנהג בשתלטנות רבה, אבל מבחינתו, ההתנהגות שלו, לא רק שהיא "בסדר"- היא ממש "חסד". מבחינתו, התלמידים צריכים להכיר תודה על הזכות שיש להם להיות תלמידיו.

אז התנאי הראשון להתפתחות הדינמיקה מתקיים: התוקפן מתנהג בתוקפנות ולא מודע לכך. התנאי השני, לגבי הקורבן, מתקיים אף הוא: אם התלמיד מרגיש חוסר נעימות ביחס של הרב כלפיו, באופן רגיל הוא יתלה את הקלקלה בעצמו- הרי הרב "כבר הגיע", ואילו הוא "עדיין בדרך".

אפילו אם מתעורר בו לעיתים ספק האם התנהגות הרב כלפיו ראויה או לא, הוא לא בטוח מי צודק, ויש לו נטייה חזקה להצדיק את הרב- הרי אחרי הכל, הוא עצמו בחר ברב הזה להוביל אותו בדרכו הרוחנית.

קו המחשבה של התלמיד נוטה לסגנון: "נכון, אני מרגיש עכשיו פגוע, אני מרגיש שזה לא מגיע לי, אבל זה בגלל הקטנות שלי. הרב הוא אדם גדול והוא יודע יותר טוב ממני מה טוב עבורי."

באופן פרדוקסלי, דווקא התנהגות פוגענית במיוחד של הרב גורמת לתלמיד להעריך את הרב עוד יותר. (כמובן שרק במידה והיא לא גורמת לתלמיד לעזוב את הרב.) למה? כשהוא חווה התנהגות פוגענית במיוחד הדילמה בה נתון התלמיד נהיית קיצונית יותר: מצד אחד הוא מרגיש מאוד פגוע, מתעוררים בו טרוניה ואולי אפילו כעס, ומצד שני, קו המחשבה הנ"ל של: "הרב אדם גדול, הוא יודע יותר טוב ממני מה טוב עבורי" סותר את הרגשת הפגיעה וגורם לה להיראות לא-לגיטימית.

אם התלמיד מכריע את הדילמה "לטובת" הרב, ההכרעה הזו מגדילה עוד יותר את דמות הרב בעיני התלמיד, כי בהכרעה הזו מובלעת ההנחה שהרב בעל שיעור קומה רוחני כל כך גדול, שהוא יכול לפעול בלי נגיעה אישית אפילו בהתנהגויות ש"נדמות כלפי חוץ" כתוקפניות.

בפועל, המציאות היא כמובן אחרת: התנהגות הרב אכן נגועה ומעורבים בה "שיקולים" של אגו ותענוג משליטה על אחרים. אבל התלמיד, וגם הרב עצמו לא מודעים לזה.

דפוס נוסף שמשותף להתעללות נפשית בין בני זוג ולזו שביחסים בין רב לתלמידיו היא "מחזוריות" של ההתנהגות התוקפנית. בן הזוג התוקפן, או הרב, לא מתנהג כל הזמן בתוקפנות. בין מחזורים של תוקפנות יש זמנים "טובים" בהם היחסים מרגישים הרמוניים. המחזוריות הזו תורמת גם היא לבלבול של הקורבן ולקושי שלו לזהות שהתנהגות התוקפן היא לא סבירה.

היחסים של רב בעל השגה רוחנית ותלמידיו הם כר פורה במיוחד לדינמיקה הזו של התעללות נפשית מכמה סיבות:

ההשגה הרוחנית של הרב אכן מאפשרת לו להגיע לתובנות עמוקות וחזקות בתורה ובנפש האדם. ההבנה העמוקה הזו עשויה לגרום לרב לבטחון עצמי מופרז, והיא גורמת לתלמיד להרגיש שיש כאן מישהו שמבין הרבה יותר ממנו. אכן, הרב באמת מבין הרבה יותר ממנו.
באופן עקרוני ודאי שהתלמיד צריך לקבל את הנהגתו של הרב באמונה גם כשהוא לא מבין אותה. העניין מופיע כבר בדברי חז"ל, והרמח"ל זצ"ל מביא על כך משל בספרו "מסילת ישרים": הוא מדמה את הדבר לגן שנטוע בצורת מבוך מתעתע, ובאמצעו מקום מוגבה ממנו אפשר לראות את כל המבוך. התלמיד משול למי שמחפש את דרכו בשבילי המבוך, ואילו החכמים, שכבר השתחררו מכבלי היצר הרע וראייתם נקיה וטהורה, הם משולים למי שעומד על המשטח המוגבה שבמרכז הגן. ממקומם המוגבה הם יכולים להנחות את האובד במבוך בדרך הנכונה בה עליו ללכת.
גם אם בתחילת הנהגתו הרב היה מודע לפגמיו ולכך שהוא צריך להיזהר, עם השנים נהיה לרב יותר ויותר קשה להישאר מודע לפגמיו כי כפי שהסברתי בדינמיקה בין בני זוג, ההרגל מכהה באופן טבעי את המודעות למה שנעשה.

בדרך העבודה של בעל הסולם, דווקא בגלל שהיא "עובדת טוב" ומקרבת מהר את האדם לתכליתו, הבעיה חמורה עוד יותר: בדרך רוחנית אמיתית, ההתקדמות היא לא לינארית אלא יש בה עליות וירידות. (למה? זה כבר נושא לפעם אחרת, אבל אין שום ספק שזה כך - העניין הזה מופיע ומדובר במקומות רבים.)

הכוונה ב"עליות" באופן כללי היא זמנים בהם האדם מרגיש את חשיבות הדרך הרוחנית ופועל במרץ ובשמחה. הכוונה ב"ירידות" באופן כללי היא ההיפך: זמנים בהם נלקחה מהאדם הרגשת החשיבות של הרוחניות והוא צריך "להרים" את עצמו, ולעיתים בלית ברירה אף לפעול בכפיה וללא חיות ושמחה.

בזמני הירידה, טבעי שיהיה לו קשה לעיתים לקבל את הנהגת הרב.

יש פירוש המובא בשם בעל הסולם על דברי חז"ל בגמרא: "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" - שכאשר התלמיד "גולה" מדרך הקדושה, כאשר הוא נמצא בזמן ירידה כנ"ל, אז גם רבו "גולה" איתו בכך שבעיני התלמיד הרב מאבד מחשיבותו והתלמיד לא רואה כרגע מעלה ברבו.

אז מה יעשה התלמיד?! איך יידע אם הטרוניה שיש לו כלפי רבו היא רק בגלל שהוא נמצא כרגע בירידה, או שאולי באמת רבו הוא לא מנהיג ראוי?!

אין לי תשובה חותכת. הדילמה היא אכן דילמה, והעצה הכי טובה לדעתי היא להתפלל לה' שיאיר את עינינו לעשות בירורים בלב כמה שיותר טהור.

אבל אני כן רוצה לנצל את הדיון הזה כדי להוסיף כאן כלל חשוב מאוד בלימוד דרכי עבודה.

הכלל הזה אולי יישמע פשוט, אבל ראיתי הרבה אנשים טועים בזה. הכלל הוא שבלימוד דרכי עבודה צריך להפעיל שיקול דעת ולהתחשב בהקשר. ראיתי לא פעם אנשים שנוהגים באופן שגוי בדבר מסוים וסומכים עצמם על כך ש"זה כתוב במפורש". נכון, כך כתוב, אבל צריך להבין את מה שכתוב: צריך להפעיל מידה של שיקול דעת, ולהתחשב בהקשר.

הרבה הדרכות חשובות, אם מיישמים אותן במקום הלא-נכון, הופכות להיות מזיקות ממש. (אגב, הכלל הזה גם מסביר מה שנמצא לא פעם בספרי חסידות הדרכות שנראות לכאורה סותרות זו לזו. יישוב הסתירה הוא שכל דבר אמור על סיטואציה אחרת.)

וכך גם לגבי ההדרכה של "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו" - זו הדרכה חשובה מאוד ביחס התלמיד לרב, אבל צריך ליישם אותה בשום שכל ובהקשר הנכון. אם אדם מפרש את ההדרכה הזו כפשוטה - שבשום אופן ובשום מקרה אסור לאדם אפילו להרהר אחרי רבו, הפירוש הזה הוא פשוט לא נכון. בדור שלנו, הפירוש הזה אפילו מסוכן.

אני רוצה לענות על קושיה נוספת שעלולה לצוץ בנושא. אני מתבייש לכתוב את הדברים, אבל אני כותב בכל זאת כי נראה לי שזו הבחנה שעשויה להיות חשובה לחלק מהקוראים.

לכאורה יש כאן שאלה: רבי ברוך שלום הלוי אשלג זכר צדיק וקדוש לברכה, בנו בכורו של בעל הסולם וממשיך דרכו, גם הוא היה מוכיח את תלמידיו, ולעיתים בחריפות. אז מה ההבדל?

התשובה היא פשוטה: ההבדל הוא מאיפה מגיעה התוכחה הזו, האם היא מגיעה מרצון נקי וטהור לשם שמים או שמא ממקום אחר.

ההבחנה האם הרב "ראוי" או "לא ראוי" היא לא שחור ולבן. אנחנו בני אדם ועושים טעויות, וצריך מי שילמד וינהיג. הגבול בין מי שראוי לשאינו ראוי הוא אפור ועשוי להיות קשה להערכה. אז איך בכל זאת נברר? הבירור הוא אכן לא פשוט, אבל אני רוצה לציין כמה נקודות שיכולות לעזור:

האם התלמיד מרגיש שהביקורת של הרב מסייעת לו להתקדם או שהיא מקטינה אותו באופן מתמשך?
האם התלמיד מרגיש לחץ חזק שלעיתים מרגיש לו לא סביר לביצוע משימות, תפקידים וכדומה?
האם הרב דורש, ישירות או בעקיפין, שיתייחסו אליו בגינוני כבוד מיוחדים?
האם הרב עומד בעצמו בדרישות שהוא מציב לתלמידיו או שדיבורים לחוד ומעשים לחוד? כלומר, האם הוא מתנהג בפועל באופן שונה מהאופן אליו הוא מטיף בדיבורים?
האם הרב נוהג לזלזל ברבנים/קהילות/דרכים אחרות ומעודד אצל תלמידיו גישה של "אנחנו" מול "שם בחוץ"?
האם קורה שוב ושוב שישנם זמנים בהם התלמיד מרגיש טרוניה כלפי הרב, ואחר כך הוא שוכח את הטרוניה ושמח שהוא תלמידו? (הבדיקה הזו היא בעייתית כי כנ"ל יש בדרך הרוחנית עליות וירידות. אין לי פתרון אבל כן יש לי הצעה: בזמנים האלו, מדי פעם לשאול את עצמך בלב טהור ככל האפשר: "האם יכול להיות שהטרוניה שלי מוצדקת והתנהגות הרב אליי אכן נגועה בגאווה?")
כנ"ל העצה הכי טובה שיש לי היא תפילה. להתפלל לה' יתברך שנצליח לעשות בירורים בלב טהור ושנקבל החלטות טובות ונכונות.

בוודאי שמתם לב למכנה משותף עיקרי בשני הסוגים - חוסר המודעות של הרב למצבו.

כאמור, הגאווה והעיוורון קשורים זה לזה בקשר הדוק. אם הייתי צריך לסכם במילה אחת את ההבדל בין הרבנים הראויים לאלו שאינם, הייתי בוחר במילה גאווה.

לא צריך לעשות משהו מיוחד כדי "ליפול" לגאווה, האדם הוא גאוותן מטבעו. מי יותר, ומי עוד יותר.

הספר "יושר דברי אמת", אחד מספרי היסוד של החסידות, עוסק לא מעט בעניין הגאווה, ובתחילת הספר הוא מביא לזה משל חזק:

וה' יתברך הזמין לי משל אמת על זה: אדם נוסע בדרך בעגלה וישן, ונוסע עמו בעל העגלה על הר אחד גבוה. ואחר כך כשהוא בא על ההר, אז הדרך ישר כי כבר עבר הזקיפה והשיפוע. [כלומר, אחרי שהם סיימו לעלות במעלה ההר, הדרך נהייתה מישורית.] ואחר כך אם נתעורר האדם הישן ואומרים לו שהוא על ההר, אינו מאמין, מפני שאינו רואה שום סימן. כי אילו ראה בראשונה השיפוע שנסע ועלה עליו, אז ידע, אבל כעת הוא שווה אליו, מהיכי תיתי לו לומר שהוא בהר? [כיוון שכעת על ההר הדרך מישורית, מאיפה יידע שהוא אכן על הר?] ואיך יתוודע לו? אחר כך, כשירד מן ההר בשפוע השני היורדת מן ההר לבקעה, אז יבחין שהיה מתחלה בהר. ובאמת הגבהות נדמה להר גבוה, ואילו היה האדם מרגיש באמת שלבו מתגדל בקרבו, בוודאי היה מבחין זה שיש לו גדלות וגבהות והוא עלה להר. אבל האדם נולד על זה ההר שהוא הגבהות, כמו שאמרו חז"ל: "ואדם מתגאה על כולם", ולפיכך דומה לו [נדמה לו] שאין לו גבהות ואינו בהר כלל, והאיך יבחין זה, אם לא שירד מן ההר לגמרי לרגלי ההר על הבקעה ממש, דהיינו שירגיל את עצמו בכניעה ושפלות בלב ובמעשה, והעיקר בלב, ויתוודע לו האמת.

"יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלוקי אבותי ... ותצילני מיצר הרע, ותן בליבי הכנעה וענווה."

אמן כן יהי רצון.

← לפוסט הבא: למה באנו לעולם

→ לפוסט הקודם: למה דווקא אשלג

הירשמו לקבלת עדכון בעליית פוסטים חדשים