מהי האמת אבל באמת
- אשלג בלוג
- Feb 13
- 22 min read
Updated: 20 hours ago
פורסם בט"ו שבט ה'תשפ"ה (13/02/2025)
אז מהי באמת האמת?
כדי לברר מהי האמת, נגדיר קודם מהי בכלל אמת:
המציאות היא אמת,
ומה שאינו במציאות, הוא לא אמת.
לדוגמה, אם מישהו אומר שיש לו בכיס שטר של מאה שקל, אבל בפועל במציאות אין לו כזה שטר בכיס, אז הוא משקר- מה שהוא אומר אינו אמת.
יוצא שכדי לברר מהי האמת אנחנו צריכים בעצם לברר מהי המציאות.
הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט. בדוגמה הנ"ל זה קל: פשוט נבדוק האם יש בכיס שטר או לא. אבל במקרים מורכבים יותר הנסיון לברר מהי המציאות מכניס אותנו מהר מאוד לכל מיני דרכים ללא מוצא.
לדוגמה: נאמר שלפי ההתנהגות של מישהו ברור לי שהוא כועס, אבל הוא טוען שהוא לא כועס, איך נדע מי צודק? אפילו אם עשרה אנשים רואים את ההתנהגות שלו וכולם מסכימים שהוא נראה כועס, האם זה אומר בהכרח שהמציאות היא שהוא כועס? אולי הוא עושה הצגה כאילו הוא כועס אבל באמת בתוכו הוא רגוע? ואפילו נאמר שלקחנו ממנו דגימת דם ומתברר שיש בה רמות אדרנלין וקורטיזול גבוהות מאוד (כפי שהיינו מצפים למצוא אצל אדם כועס), האם אז נוכל לקבוע בוודאות שהמציאות היא שהוא כועס? אולי הוא באמת רגוע ובשליטה אבל הוא רק "נכנס לדמות" באופן חיצוני כדי לעשות "הצגה" משכנעת וזה מה שמשפיע על הרכב הדם שלו? האם אפשרי בכלל לקבוע כאן מהי המציאות- האם הוא כועס או לא?
דוגמה נוספת: מהן הסיבות בגינן יצא חמאס למתקפה הזוועתית והברברית בשמחת תורה?
שיקולים אסטרטגיים וזיהוי חולשה בצד הישראלי? שיקולים פוליטיים פנימיים כמו בעיות כלכליות ותחרות מול ארגונים אחרים? השגת יוקרה בעולם הערבי והמוסלמי?
מצד אחד, "יש משהו" בכל אחד מהגורמים האלו, אבל מצד שני, אף אחד מהם לא באמת "נכון": אם ניכנס לעומק וננסה להבין מהי באמת המציאות, נראה שכל הסבר כזה הוא בעצם סוג של פרשנות- איזשהו "נרטיב" שמספר סיפור על המציאות אבל הוא אינו המציאות עצמה. אפילו אם היינו יודעים את כל הדיונים הפנימיים בצמרת חמאס לפני המתקפה, זה לא היה עוזר. אפילו אם נניח שרק אדם אחד ימח שמו וזכרו הוא זה שהחליט על המתקפה, האם הוא עצמו ידע מהן בדיוק הסיבות שהובילו אותו להחלטה? לא. בלי להבין באופן מלא את תת-המודע שלו, דבר שהוא כמובן בלתי אפשרי, אי-אפשר לדעת באופן מלא את הסיבות המדויקות שהובילו אותו להחלטה. נראה ששוב נכנסנו לדרך ללא מוצא.
כיום שומעים לעיתים קרובות ביטויים בסגנון: "זו האמת שלי", שמשמעותם היא בדרך כלל משהו כמו: "זו ההשקפה שלי, זו תפיסת העולם שלי." אבל מה שאנחנו מחפשים בדיון הנוכחי הוא המציאות עצמה, אנחנו מחפשים את האמת של כולנו, לא את האמת "שלי" או "שלך". האם יש בכלל דבר כזה או שכל נסיון לתאר את המציאות הוא בהכרח חלק מפרשנות סובייקטיבית?
מושג ה'פייק ניוז' שפרץ לעולמנו בסערה שופך עוד דלק למדורה: ה'פייק ניוז' הוא לא סתם מידע שקרי במובן הפשוט, אלא תופעה מורכבת שבה עובדות, חצאי אמיתות וסיפורים מניפולטיביים נארזים באופן שנועד להשפיע על דעת הקהל. פעמים רבות עצם ההגדרה של מהו 'פייק' ומהי 'אמת' נתונה למחלוקת- כל צד מציג את הנרטיב שלו כעובדתי ואת הנרטיב הנגדי ככוזב. הגבול בין מידע לפרשנות הולך ומיטשטש, והיכולת של האדם להכריע מה נכון ומה לא הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית.
בתוך כל הבלגן הזה האם אפשר למצוא מציאות אובייקטיבית מוחלטת המשותפת לכולנו? האם אפשרי בכלל לברר מהי האמת, אבל באמת?
בפוסט למה באנו לעולם כתבתי שהבריאה כולה פועלת כמין מנגנון עצום של התפתחות מחוסר שלמות לשלמות, והתייחסתי שם לשאלה קשה - שלכאורה חוסר השלמות שקדם לשלמות יפגום בשלמות.
בפוסט הזה אני רוצה להעמיק בזה יותר, וכך גם נקבל תשובה לשאלה מהי האמת המוחלטת.
לצורך כך אשנה את ניסוח השאלה הנ"ל - במקום לשאול: "האם חוסר השלמות שקדם לשלמות לא יפגום בשלמות?" נשאל: "האם לא היה עדיף שהבורא יתברך היה בורא אותנו כבר במצב השלמות אליו אנחנו עתידים להגיע?"
על השאלה בניסוחה החדש אפשר עדיין לענות באופן דומה לתשובה שכתבתי בפוסט ההוא, אבל כאן אני רוצה לענות באופן אחר. המענה הזה הוא בעצם לא בדיוק תשובה, אלא הסבר למה השאלה עצמה בכלל לא רלוונטית: זו שאלה לא נכונה כי היא מבוססת על הנחה לא נכונה. השאלה מניחה שהבורא ברא אותנו במצב של חוסר שלמות, וזה לא נכון, כי המציאות היא שהבורא יתברך ברא אותנו כבר במצב השלמות.
נשמע לכם מוזר? ליתר בטחון כדאי שתחגרו את המוח שלכם בחגורת בטיחות ובואו נצא לדרך :)
כותב בעל הסולם בתלמוד עשר הספירות בחלק א' אות א':
כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להיבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם, הנה הם כולם כבר כלולים באין-סוף ברוך הוא, בכל תפארתם ובכל מילואם.
כלומר יש מציאות שנקראת 'אין-סוף' שהיא מציאות של שלמות הכוללת הכל.
האם המציאות הזו כבר קיימת בפועל ממש?
בהקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה כותב בעל הסולם: (מובא בספר "הקדמות הסולם")
כוונת ה' יתברך בבריאה הייתה כדי להנות לנבראיו כנודע. והנה ודאי הוא, שבעת שעלה במחשבה לברוא את הנשמות ולהנותם מכל טוב, הנה תיכף נמשכו ויצאו מלפניו בכל צביונם וקומתם, ובכל גובהם של התענוגים שחשב להנותם. כי אצלו יתברך המחשבה לבדה גומרת ואינו צריך לכלי מעשה כמונו.
אז התשובה היא "כן" - המציאות הזו כבר קיימת בפועל ממש. אבל איך זה מסתדר עם המציאות שאנחנו רואים ומכירים? "איפה" נמצאת מציאות השלמות הזו? מיד לאחר הציטוט הנ"ל ממשיך בעל הסולם:
ולפי זה יש לשאול, למה ברא העולמות צמצום אחר צמצום עד לעולם הזה העכור והלביש הנשמות בגופים העכורים של העולם הזה?
לא נעסוק כאן בתשובה לשאלה הזו של בעל הסולם (עסקתי בזה בפוסט למה באנו לעולם), אבל לענייננו, מהשאלה הזו עצמה נוכל להבין את הסיבה מדוע אנחנו לא רואים את המציאות הזו: יש צמצומים והעלמות ש"מסתירים" מאיתנו את מציאות השלמות. (המילה "עולם" מורה בין היתר על עניין של "העלמה".)
המציאות הזו אמנם מוסתרת, אבל היא קיימת- היא קיימת כבר עכשיו, גם אם אנחנו לא מרגישים אותה. בדיוק כפי שהמציאות היא שהשמש מאירה כל הזמן, גם אם אצלנו כרגע לילה.
אני מניח שזה עשוי להישמע כאיזשהו רעיון מופשט, תיאורטי, ולכן חשוב להדגיש שבדיוק ההפך הוא הנכון. המציאות הזו היא "אמיתית יותר" מהמציאות ה"רגילה" שאנחנו מכירים.
כותב בעל הסולם במאמר "מהות חכמת הקבלה":
רבים סבורים אשר כל המילים והשמות הבאים בחכמת הקבלה, המה מין של שמות מופשטים, והוא מטעם היותה עוסקת באלוקיות ורוחניות, שהם למעלה מן המקום והזמן ... אולם אינו אמת, אלא לגמרי להיפך, שאין הקבלה משתמשת בשמות וכינויים זולת מהבחינה הריאלית והממשית שבהם.
כלומר השמות והכינויים שבחכמת הקבלה מתארים מציאות מוחשית וממשית. אבל מי הוא זה שמרגיש את המציאות הזו כמוחשית וממשית? רק מי שחווה את המציאות הזו. הצדיקים הגדולים כמו בעל הסולם שחוו את מציאות השלמות מספרים לנו עליה, ואנו יכולים להאמין להם באמונת חכמים ולפעול על פי הדרכתם, אבל כל עוד אנו לא חווים בעצמנו את המציאות המדוברת אז עבורנו המילים האלו עדיין לא "מתחברות" לחוויה של מציאות ממשית.
המילים "טעם של בננה" מבטאות עבורי מציאות ברורה ומוחשית, ואני מניח שזה המצב גם אצלכם. לעומת זאת, המילים "טעם של צ'רימויה" לא מבטאות עבורי משהו ברור ומוחשי כי מעולם לא טעמתי את הפרי הזה. אף על פי כן, ברור לי שיש אנשים בעולם שכן אכלו צ'רימויה הרבה פעמים ולכן המילים "טעם של צ'רימויה" כן מבטאות עבורם חוויה ברורה ומוחשית בדומה למילים "טעם של בננה" עבורי.
באופן כללי המציאות הרוחנית היא "אמיתית יותר" מהמציאות הגשמית, אבל חשוב להדגיש שגם במציאות הרוחנית יש "עומקים" שונים. ועוד יותר מזה, כל עוד אנחנו בתהליך ההתפתחות ועוד לא הגענו לשלמות, יש גם מציאות רוחנית "מקולקלת"- מציאות רוחנית של "טומאה" שבה יש רצונות לחמוס לעצמנו תענוגים מתוך אהבה עצמית אנוכית.
אז יש "עומקים שונים" גם במציאות הרוחנית, אבל מהי המציאות העמוקה ביותר? מהי המציאות האמיתית ביותר? מהי "האמת" בה"א הידיעה? התשובה היא שזו המציאות הנ"ל שנקראת 'אין-סוף'. כל שאר המציאויות כלולות בה ונובעות ממנה - היא כוללת את "כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להיבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם" כפי הציטוט מתלמוד עשר הספירות שהבאתי לעיל.
וכנ"ל, המציאות הזו קיימת כבר עכשיו, היא קיימת גם אם אנחנו לא מרגישים אותה, בדיוק כפי שהמציאות היא שהשמש מאירה כל הזמן, גם אם אצלנו כרגע לילה.
כרגע, המציאות הזו מוסתרת, אבל בעתיד היא תתגלה. כתבתי שהיא "תתגלה" כי אין צורך במשהו חדש, אלא רק בגילוי של מה שכבר קיים- הבורא יתברך ברא אותנו כבר במצב השלמות.
אחד הגורמים שמפריעים לנו להיות פתוחים לקיומה של מציאות "אמיתית יותר" הוא שהמציאות ה"רגילה" שאנחנו מכירים מרגישה "אמיתית" ומוחשית כל כך. אבל אם בוחנים את הנושא מקרוב בתשומת לב ולא מסתפקים בתפיסה האינטואיטיבית השטחית, מגלים שהחוויה הזו היא בעצם סוג של... אשליה.
לדוגמה: אני רואה ספל מונח על השולחן- האם מה שאני רואה זו המציאות עצמה? התשובה היא לא. הרי אנחנו יודעים כמובן שה"תמונה" של הספל היא סך הכל רק אותות חשמליים במוח שלי. איך נוצרו האותות האלו? המוח שלי קיבל קלט מסוים דרך העיניים, עיבד אותו, ובנה "תמונה" של המציאות, אבל ה"תמונה" הזו היא לא המציאות עצמה, היא רק "העתק" של המציאות. זה העתק "מצוין" שמספיק בהחלט לצורך האינטראקציה שלנו עם המציאות, אבל זה רק העתק. מעולם ולעולם לא ראיתי ולא אראה את הספל עצמו.
ואם אושיט את היד וארים את הספל- אז ממש "ארגיש" שהוא "נמצא" ביד שלי נכון? האם הספל "קיים" כפי שאני מרגיש אותו? התשובה היא אותה תשובה: תחושות המגע שלי בספל הן שוב רק אותות חשמליים במוח שלי.
שימו לב לנקודה מרתקת: ההבנה הזו סותרת את החוויה שלנו! כשאני מחזיק את הספל ביד ומסתכל עליו יש לי הרגשה ברורה שמה שאני רואה ומרגיש זו המציאות עצמה. אם אנסה להמליל את ההרגשה הזו אומר משהו כמו: "יש כאן ספל שנראה כך וכך ומרגיש כך וכך ואל תספרו לי סיפורים." אבל ההרגשה הזו היא אשלייתית. כפי שהסברתי לפני רגע, בהסבר פשוט של ההגיון הבריא, זה פשוט לא נכון, זו אשליה!
אם אתם מרגישים עכשיו איזשהו דיסוננס קוגניטיבי, זה לא מפתיע ויש לזה סיבה טובה- יש כאן 2 כוחות חזקים שסותרים זה את זה: מצד אחד הבנה שכלית פשוטה על פי ההגיון הבריא, ומצד שני חוויית המציאות שלנו בפועל.
זה דומה לאשליה אופטית מוצלחת: מצד אחד אנחנו רואים משהו מסוים, ויחד עם זה אנחנו מבינים בשכל שהתמונה שאנו רואים היא אשליה והיא לא מה שישנו באמת במציאות. אבל ההבנה הזו בשכל לא משנה את החוויה שלנו: אנחנו עדיין "רואים" את האשליה. האשליה הזו פועלת גם על רופא עיניים שמבין את הסיבות הפיזיקליות שגורמות למוח שלנו להציג את התמונה באופן שאינו נאמן למציאות. ההבנה השכלית שלו לא "משחררת" אותו מהאשליה- הוא עדיין רואה וחווה את האשליה כי בדיוק כמו אצל כל אדם אחר גם במוח שלו יש חלק שלא "משתכנע" מההבנה השכלית.
במקרה של אשליה אופטית קל לנו לקבל את זה שהמציאות שאנו רואים היא אשלייתית, אבל לגבי תפיסת המציאות שלנו זה הרבה יותר קשה - באופן טבעי אנחנו "קונים" את האשליה ובגדול.
יכול מישהו לבוא ולטעון שמה שהצגתי כאן הוא רק עניין "טכני" ולא רלוונטי. שתפיסת המציאות האינטואיטיבית שלנו היא "העתק נאמן למקור" של המציאות, והאופן שבו הצגתי את חוויית המציאות שלנו כסוג של אשליה הוא רק להטוטי לוגיקה המנותקים מהמציאות הפשוטה.
אבל אם מישהו יטען כך כנראה שהוא לא מכיר או לא מבין לעומק את תגליות המדע בעשרות השנים האחרונות.
מאז שנכנסה לשימוש המילה "אטום" שמשמעותה המילולית ביוונית עתיקה היא "בלתי ניתן לחלוקה" עברו כמה וכמה מאות שנים עד שהתבררה באופן מוחלט הטעות שבמונח הזה. אמנם המילה השתרשה בשפה המדוברת, אבל כבר אין שום ספק שהאטום, בניגוד לשמו, בהחלט כן ניתן לחלוקה.
מי שמכיר את ההיסטוריה של המדע יודע ש"ניפוץ" כזה של תפיסה שנחשבה לאבן יסוד בתפיסה המדעית הוא לא דבר נדיר, אבל בעשרות השנים האחרונות "התנפץ" משהו הרבה יותר גדול מאשר הרעיון שהאטום הוא החלקיק היסודי של החומר. האמת היא ש"התנפצו" כמה הנחות שנדמו כברורות מאליהן לגבי האופן שבו פועלת המציאות, אבל לצורך הקיצור והפשטות אתמקד כאן רק באחת.
נאמר שניקח תבנית ביצים ריקה עם מכסה, נכניס לתוכה גולה ונטלטל את התבנית. במצב הזה לא נדע באיזו גומה נמצאת הגולה, אבל אין לנו ספק שהיא נמצאת באחת מהן. יש לנו תפיסה אינטואיטיבית ברורה שכך היא המציאות- שאמנם אנחנו לא יודעים באיזו גומה נמצאת הגולה, אבל היא ודאי נמצאת באחת מהגומות.
אם נייצר תבנית דומה אבל קטנה יותר- עשירית מהגודל של תבנית ביצים רגילה, ונכניס לתוכה גולה פיצפונת, האם גם אז אחרי ניעור של התבנית הגולה תהיה בהכרח באחת מהגומות? כן, ברור. ואם התבנית תהיה הרבה יותר קטנה? האינטואיציה שלנו אומרת שהגודל לא משנה כאן, שהעיקרון נשאר אותו דבר. אבל מסתבר שזה לא נכון- לא כך היא המציאות.
בשנת 1961 קלאוס יונסון ביצע ניסוי שהראה שכאשר מדובר בממדים קטנים מאוד כגון חלקיקים תת-אטומיים, המציאות מתנהגת בפועל באופן שסותר לחלוטין את תפיסת המציאות הרגילה שלנו.
במילים פשוטות ובלי להיכנס לפרטים (ובמחילה מהפיזיקאים שביניכם), אם ניקח חלקיק שגודלו הוא אחד חלקי אלף טריליון מגולת משחק, כל עוד לא מדדנו בפועל איפה בדיוק הוא נמצא, לא ניתן לומר שהוא נמצא במיקום מסוים.
בעולם היומיומי שאנחנו מכירים, כל עצם חייב להיות במקום מסוים גם אם אנחנו לא יודעים מהו המקום הזה. אבל כשמדובר על חלקיקים בגודל קטן מאוד (מאוד) אז זה לא עובד ככה, המציאות לא עובדת ככה. כל עוד לא מדדנו את מיקומו של החלקיק, מצבו מתואר כ'סופרפוזיציה'- כלומר, שילוב של כמה מצבי מיקום אפשריים, ולא מיקום אחד מוגדר.
"הא?! מה זאת אומרת שלא ניתן לומר שהחלקיק נמצא במיקום מסוים? אז איפה הוא?"
שאלה טובה.
אבל לפני התשובות חשוב להבין שהמושג 'סופרפוזיציה' עצמו אינו שנוי במחלוקת - ניסויים רבים אישרו שוב ושוב שהתוצאות במציאות תואמות לנוסחאות המתמטיות המתארות את ה'סופרפוזיציה'.
ולגבי תשובות- השאלה איפה נמצא החלקיק לפני שמדדנו אותו היא שאלה שאין עליה כרגע תשובה ברורה, וכאן נכנסות לתמונה פרשנויות שונות שמנסות להסביר את התוצאות המדהימות של הניסויים האלו. כל פרשנות כזו נותנת הסבר שונה מה בפועל קורה במציאות לפני שמדדנו את מיקום החלקיק.
יש כמה וכמה פרשנויות, כאן אסביר בקצרה רק את שתי הפרשנויות המובילות מבחינת אחוז הפיזיקאים שמצדדים בהן.
הפרשנות המקובלת ביותר היא "פרשנות קופנהגן" לפיה כל עוד לא מדדנו את החלקיק, אי-אפשר בכלל לדבר על המיקום המדויק שלו כי אין לו מיקום מוגדר. רק ברגע שאנחנו מודדים אותו, אז הוא "מתמקם" במקום אחד מוגדר. או במילים אחרות, השאלה "איפה הוא היה לפני המדידה?" היא שאלה חסרת משמעות, כי הוא לא היה בשום מקום ספציפי.
נשמע מוזר נכון? חכו לפרשנות השניה... אם הנושא הזה חדש לכם ועדיין לא חגרתם את המוח שלכם בחגורת בטיחות, עכשיו זה הזמן.
הפרשנות השניה נקראת "פרשנות העולמות המרובים", ולפיה היקום מתפצל כל הזמן וכל אחת מהתוצאות האפשריות של המדידה מתממשת ביקום נפרד. כאשר אנו מודדים את מיקום החלקיק, אז אנחנו "מגלים" באיזה "ענף" של היקום אנחנו נמצאים. תהליך זה מתרחש כל הזמן ללא הפסקה, כך שיש בפועל מספר עצום של ענפים נפרדים של היקום, בהם מתקיימות כל התוצאות האפשריות של המדידה.
הפרשנות הזו היא לא חדשה, הפיזיקאי האמריקאי יו אוורט הציג אותה בעבודת הדוקטורט שלו כבר בשנת 1957. בהתחלה נתקל אוורט ביחס מזלזל מהקהילה המדעית ורוב הפיזיקאים בני זמנו לא התייחסו לרעיון ברצינות. בשנת 1970 החל לקדם את הרעיון ברייס דה-וויט, פיזיקאי תאורטיקן חשוב, ובעשורים האחרונים הפרשנות תפסה תאוצה משמעותית. על פי סקרים עדכניים בקרב הפיזיקאים בני זמננו הפרשנות הזו מתמודדת "ראש בראש" עם פרשנות קופנהגן.
כפי שוודאי שמתם לב, שתי הפרשנויות נשמעות במידה רבה כשייכות יותר לעולם המדע הבדיוני מאשר לעולם ה"אמיתי", אבל לא כך הוא. מדובר על דיון רציני לגמרי בעולם הפיזיקה המודרני. כאמור, שתי הפרשנויות האלו הן המובילות כיום במיינסטרים המדעי של עולם הפיזיקה, אבל ישנן עוד פרשנויות, חלקן אפילו מוזרות עוד יותר משתי הפרשנויות האלו.
בפעם הבאה שאתם מרימים ספל ולוגמים ממנו תה או קפה, תוכלו להזכיר לעצמכם שהעולם אולי נראה ברור ומובן מאליו, אבל מתחת לפני השטח - המציאות היא הרבה יותר מוזרה ומסתורית ממה שנדמה לנו במבט שטחי.
אז נכון, יש לנו הרגשה טבעית שהמציאות הגשמית שאנחנו מכירים היא מציאות מוחשית אובייקטיבית, אבל אני מקווה שהצלחתי לפחות לערער במידה מסוימת את ה"אמון" שלכם באמיתות החוויה הזו.
נתקדם הלאה: אני מניח שיש אנשים עבורם הרעיון שתיתכן מציאות "אמיתית יותר" מהמציאות הגשמית עשוי להישמע תיאורטי ומנותק, אולי אפילו מופרך. אנסה לצמצם קצת את "המרחק" שלנו אל הרעיון הזה בעזרת פלאי הטעכנאלאגייע (aka טכנולוגיה).
כל מי שהתנסה במשקפי מציאות מדומה (VR) הרגיש כנראה בפעם הראשונה תחושת "וואו!" עוצמתית. אני יכול להעיד על עצמי שבהחלט הרגשתי כך, למיטב זכרוני אפילו ממש פלטתי בקול: "וואו!"
יש כמה גורמים שמשתתפים יחד כדי לגרום לתחושה הזו, אבל נראה לי שהגורם המשמעותי ביותר הוא הפתעה עד כמה החוויה מרגישה אמיתית: לפני ההתנסות עשויים לחשוב: "כן, אני מבין שזו חוויה חזקה שהמכשיר מקרין את התמונות בסוג של "מסך תלת-מימדי" ושהוא מגיב בצורה מדויקת לתנועות שלך", אבל אז, כששמים את המשקפיים על הראש ומתנסים בזה בפועל זה מרגיש כמו עולם אמיתי.
התמונה המוקרנת תופסת כמעט את כל שדה הראיה, והתגובות של המכשיר לתנועות הראש הן כל כך מהירות ותואמות למציאות הפיזית הרגילה שחלק מהמוח שלנו "משתכנע" שעברנו למציאות אחרת.
בניתוח שכלי אנחנו מבינים שזו רק מציאות מדומה, אבל ההבנה הזו לא מונעת מהחוויה שלנו להיות כאילו אנחנו נמצאים ממש בתוך העולם הווירטואלי.
שימו לב שזה דומה מאוד למצב שלנו במציאות החיצונית כפי שתיארתי אותו קודם- מצד אחד התמונה של המציאות שאנו רואים מרגישה לנו כאילו היא המציאות עצמה, ומצד שני בניתוח שכלי אנחנו יכולים להבין היטב שמעולם לא ראינו את המציאות עצמה ולעולם גם לא נראה אותה. מה שאנחנו רואים הוא רק תמונה "מלאכותית" שיוצר המוח שלנו מהמידע שנקלט על ידי החושים.
מבחינה מסוימת, אלו שיוצרים את התוכן עבור משקפי ה-VR יוצרים למעשה מציאות חדשה אותה יחוו המשתמשים לאחר מכן. למי שלא התנסה בכך, הביטוי "יצירת מציאות" עשוי להישמע מוגזם, אך מי שכן חווה את הטכנולוגיה הזו מבין עד כמה המציאות הווירטואלית מרגישה מוחשית ומשכנעת.
למשל, מציאות מדומה יכולה להיות עוצמתית מספיק כדי לסייע לאדם להתגבר על פחד גבהים. אם מישהו מתרגל להתמודד עם הפחד הזה בתוך העולם הווירטואלי, התחושות, התגובות והחוויות שלו עשויות להטמיע שינוי של ממש גם בחייו מחוץ למשקפיים. מחקרים הראו כי חשיפה מבוקרת לפחדים ב-VR יכולה להיות יעילה כמו חשיפה אמיתית, ולעיתים אף נוחה יותר, מאחר שהיא מאפשרת שליטה הדרגתית ובטוחה במצב. מה שנחווה כ"אמיתי" במציאות המדומה משפיע על המוח והגוף כאילו התרחש בעולם הפיזי, ולכן ההתנסות שם אינה רק משחק - אלא כלי שיכול לשנות תפיסות והתנהגויות בחיים עצמם.
כאשר מישהו משתמש במשקפי מציאות מדומה, הוא אמנם עדיין נמצא במציאות הפיזית, אך הוא חווה בו-זמנית מציאות אחרת שמסתירה או מחליפה באופן זמני את עולמו החיצוני. במובן מסוים, אותו אדם "נמצא" בשתי מציאויות במקביל - הוא נמצא פיזית בעולם האמיתי, אך תודעתו שקועה במציאות המדומה.
איזו משתי המציאויות אמיתית יותר? לכאורה התשובה ברורה - המציאות הפיזית היא האמיתית. אכן, זו תשובה נכונה, אבל היא אינה חד-משמעית כפי שנראה במבט ראשון. לדוגמה, אם נורה לעברו חץ במציאות המדומה, הוא עשוי להיבהל ולזוז במהירות כדי לחמוק ממנו, בעוד שקולות של צעקות מהחדר הסמוך, שהם חלק מהמציאות הפיזית, ירגישו לו פחות ממשיים.
אמנם, בסופו של דבר, כמובן שהמציאות הפיזית החיצונית היא אכן האמיתית יותר משום שהיא כוללת את המציאות המדומה. המציאות החיצונית יכולה להתקיים בלי המציאות המדומה, אבל המציאות המדומה לא יכולה להתקיים בלי המציאות החיצונית. המציאות המדומה היא חלק מהמציאות החיצונית. רק במציאות החיצונית אפשר להבין איך עובדת המציאות המדומה, ומהי בכלל.
באופן דומה לזה, המציאות הרוחנית כוללת את המציאות הגשמית. המציאות הרוחנית הנצחית קיימת גם בלי המציאות הגשמית, אבל המציאות הגשמית לא יכולה להתקיים בלי המציאות הרוחנית. המציאות הגשמית היא חלק מהמציאות הרוחנית. רק במציאות הרוחנית אפשר להבין איך עובדת המציאות הגשמית ומהי בכלל.
אבל אנחנו נולדנו בתוך המציאות הגשמית, וכשבאנו לעולם "השכיחו" מאיתנו את קיומה של המציאות הרוחנית. התחלנו את חיינו כאן כ"דף חלק" עליו נרשמו רק חוויות של העולם הגשמי. דמיינו תינוק שמיד כשהוא נולד מרכיבים לו משקפי VR וכך הוא גדל. כל מה שהוא מכיר זה רק את העולם הווירטואלי, ולכן העולם הווירטואלי יהיה בעיניו העולם היחיד שקיים.
ותבין אמנם שהנצחי ובן החלוף אינם תרתי דסתרי הפכים זה לזה, אלא הנצחי הוא כולל בקרבו גם את החלקיים בעלי הזמן. כי יכול למצוא מקום ברגע היותר קצר בעולם הזמן, גם מקום היותר קטן מספיק לו לשרות בה. כי אם אתה אומר שהנצחי צריך למקום גדול או לזמן גדול, הרי נתת גם את הנצחי בתוך הגבול של זמן ומקום. ספר מאמרי הסולם חלק א', מאמר פ"ג
איציק אוהב מאוד לשחק עם משקפי ה-VR שלו, לעיתים אפילו יותר משעה ביום, אבל אחרי שסיים שלב במשחק הוא החליט שהוא כבר חיסל מספיק דרקונים להיום. הוא הוריד את משקפי המציאות המדומה, יצא למרפסת ולקח נשימה עמוקה מהאוויר הקריר.
הוא הביט למטה אל הרחוב. יש משהו מעניין בהסתכלות מהמרפסת על הפעילות ברחוב- האנשים נראים כאלו קטנים, והם מתרוצצים לכאן ולשם כמו נמלים עסוקות.
איציק עלה בסולם הקטן אל הטרמפולינה והתחיל לקפץ. אחרי כמה קפיצות הוא קיפל קצת את הרגליים ואז בתנופה חזקה קפץ מעבר למעקה המרפסת.
הוא התחיל לגלוש בריחוף איטי לעבר הרחוב, נהנה מהנוף, כשפתאום זה היכה בו: "מה קורה פה?! אני מרחף! זה לא יכול להיות!"
אחרי ההלם הראשוני פתאום הבריקה בו התובנה: "וואו! אני בחלום! זה מדהים!"
הוא המשיך לרחף, גולש ברוגע לעבר הקרקע, עד שנעצר לפתע כמה סנטימטרים מעל המדרכה. לידו עמד ספסל עץ ישן, ועליו ישב איש זקן. הזקן נעץ בו מבט חודר וחייך חיוך מסתורי.
"יפה מאוד, ילד," אמר הזקן בקול שקט, בלי להסיר מאיציק את עיניו.
איציק הביט בו כמהופנט למשך שניות ארוכות. הוא ניסה לדבר, הוא רצה לשאול משהו, אבל אז זה התחיל.
מרחוק נשמע רעש טורדני, עמום בהתחלה, אבל הולך ומתחזק במהירות.
הצליל התגבר ונהיה סמיך ומוחשי, מתערבל עם הרחוב ומטשטש את כל מה שסביבו.
העוצמה של הרעש נהייתה בלתי נסבלת, הוא הרגיש שהכל מתחיל להתפרק -
איציק פקח את העיניים בבהלה, החדר היה חשוך למחצה.
משקפי ה-VR היו מונחים על השולחן והשעון המעורר שעל השידה טירטר בעוצמה.
הוא הושיט יד וכיבה את השעון.
אותו יום, אחר הצהריים, הוא ירד לחנות הירקות לקנות כמה דברים.
הרחוב היה שגרתי, אנשים הסתובבו, מכוניות זחלו לאיטן.
כשהתקרב לכיכר, עיניו נמשכו אוטומטית לספסל בצד הדרך.
איש זקן ישב שם.
איציק העיף בו מבט והמשיך ללכת.
אבל משהו הציק לו, הייתה לו הרגשה מוזרה בבטן, כאילו משהו לא לגמרי במקום.
הוא הפסיק ללכת ועמד קפוא, בוהה ומבולבל. לפתע, ההבנה הכתה בו כמו מכת חשמל.
זה הוא.
איציק החוויר, הלב שלו החסיר פעימה. הוא הסתובב במהירות -
הספסל היה ריק.
סיפור יפה, אבל האם הוא קשור למציאות?
לגבי היכולת להיות מודעים בזמן החלימה לכך שאנחנו בחלום- בהחלט. זה מכונה "חלום צלול" וזוהי תופעה ידועה שנחקרה רבות.
למעשה, הסיפור שואב השראה מאחת הטכניקות הנפוצות ליצירת חלומות צלולים, טכניקה המכונה "בדיקות מציאות" (Reality Checks). בטכניקה הזו, מתרגלים במהלך היום עצירות יזומות ושואלים את עצמנו: "האם קורה כאן משהו מוזר?" אנו בוחנים את הסביבה בקפידה, מחפשים דברים בלתי הגיוניים או חריגים, ומנסים להטיל ספק במציאות שסביבנו.
המטרה היא להפוך את השאלה להרגל, כך שגם בחלום "נעצור" ונשאל את עצמנו אם משהו "לא הגיוני" מתרחש כאן. כיוון שבחלומות נוטים לקרות דברים "לא הגיוניים", כמו היכולת לרחף, השאיפה היא שנזהה שמשהו לא תואם את המציאות הרגילה וברגע הזה נוכל "להתעורר" בתוך החלום ולהבין שאנו חולמים.
כך בדיוק קרה לאיציק בסיפור: הוא חווה משהו לא הגיוני - הריחוף - וכשהוא זיהה את זה ואמר לעצמו "מה קורה פה?! זה לא יכול להיות!", הוא "התעורר" להכרה שהוא נמצא בחלום.
ומה לגבי האיש הזקן? התלבטתי אם ומה לכתוב כאן, והחלטתי כפי הכיוון הכללי של הבלוג- לשים הכל על השולחן ולכתוב באופן גלוי ומפורש ככל האפשר.
למה ההתלבטות? אני חושש "לאבד" חלק מהקוראים כי הדברים שמיד אכתוב עשויים להיות הרבה מחוץ לאזור הנוחות שלכם, בסתירה להנחות יסוד שאולי מעולם לא ראו את אור השמש, מה שעלול לעורר התנגדות עזה (שתעבור כמובן רציונליזציה ותולבש בהסברים מלומדים.)
למרות החשש הזה, החלטתי לכתוב כפי הקו הכללי של הבלוג, ואני מקווה שבשלב הזה צברתי אצלכם מספיק קרדיט כדי שלא תמהרו לסווג אותי כשוטה הזוי.
אוקיי, סיימנו עם ההקדמה...
המציאות היא שתופעות "מהמשפחה" של תופעת הזקן המסתורי בסיפור הן בהחלט דבר שקורה, ובתדירות הרבה יותר גבוהה ממה שרוב האנשים נוטים לחשוב.
אז למה לא כל כך שומעים על זה? סיבה אחת היא שכיוון שישנה אווירה כללית של פקפוק בתופעות האלו, אנשים שעברו חוויה מהסוג הזה לא ממהרים לשתף אחרים מתוך חשש שייתקלו בתגובה מזלזלת או אפילו פוגענית.
סיבה נוספת היא הטיית האישור (Confirmation Bias) - הנטייה הטבעית של אנשים לראות, לשמוע ולזכור רק את מה שמתיישב עם האמונות הקיימות שלהם, תוך התעלמות או הקטנה של מידע שסותר אותן. כאשר אדם מאמין שהתופעה אינה קיימת או שהיא בגדר דמיון בלבד, הוא לא יחפש עדויות שתומכות בקיומה, ואם ייתקל בכאלה - הוא עלול לדחות אותן על הסף או לפרש אותן בצורה שתתאים להנחות היסוד שלו. אפילו אם אדם קרוב אליו יספר לו על חוויה כזו, הוא עשוי לייחס זאת לטעות תפיסתית, לדמיון או אפילו להטעיה מכוונת, במקום לשקול בכנות את האפשרות שהתופעה אמיתית.
גם בתקשורת ובמחקר המדעי קיימת הטיית אישור מערכתית: תחומים הנתפסים כ"מפוקפקים" לא מקבלים מספיק תשומת לב אקדמית, והמחקרים שכן נעשים זוכים לעיתים קרובות להתעלמות או לזלזול, ואפילו אם הם איכותיים מאוד. התוצאה היא מעגל סגור: הממסד מסרב לבדוק את התופעה לעומק משום ש"אין עליה מספיק מידע אמין", ובאותו זמן, המידע האמין לא נאסף ברובו משום שהנושא לא נחקר מספיק.
כך נוצר מצב שבו התופעה יכולה להיות רחבה הרבה יותר ממה שנדמה, אך ההכרה בה נשארת מצומצמת בגלל מחסומי תפיסה, פחד חברתי ו"הטיית אישור" שמונעת את הפצת המידע ודיון פתוח בו.
התופעות האלו הן נושא לפעם אחרת, אבל אני מניח שיהיו קוראים שיתעניינו בזה וירצו לברר יותר.
כיוון שיש הרבה חומר לא איכותי בנושא, אני רוצה לחסוך לכם זמן ומאמץ ולהמליץ למי שמעוניין להעמיק בזה על נקודת מוצא איכותית: לקרוא את 3 החיבורים הזוכים בתחרות החיבורים של BICS משנת 2021.
התחרות הזו הייתה יוזמה יוצאת דופן שמומנה על ידי המיליארדר רוברט ביגלואו (Bigelow).
התחרות עסקה באחת השאלות הגדולות והמסקרנות ביותר של האנושות: הישארות הנפש לאחר המוות.
ביגלואו, יזם אמריקאי בעל עניין רב במדעי התודעה והחיים שלאחר המוות, הקים את המכון לחקר התודעה (BICS - Bigelow Institute for Consciousness Studies), והשיק את התחרות כדי לעודד מחקר מעמיק, מבוסס ומקורי בנושא.
משתתפי התחרות - בהם מדענים, פילוסופים וחוקרים מובילים, התבקשו להציג את הראיות המשכנעות ביותר לכך שהתודעה ממשיכה להתקיים אחרי המוות הפיזי.
הפרסים שהוענקו לזוכים היו מהגבוהים אי-פעם בתחום זה, עם פרס ראשון של 500,000 דולר, מתוך סך פרסים כולל של 1.8 מיליון דולר. מטרת התחרות הייתה לעודד דיון מדעי ורציונלי בנושא שנתפס לעיתים קרובות כמיסטי, ולהביא תובנות חדשות שיאתגרו את התפיסות המקובלות על תודעה והמשכיות החיים.
אם אתם מתכננים להיכנס לנושא, יש לי עצה נוספת: להיות קשובים להרגשות שלכם ולא להעמיס על עצמכם יותר מדי ו/או מהר מדי.
אם אתם מרגישים שזה לוחץ לכם חזק ואתם "חייבים" לברר את זה, דווקא אז במיוחד כדאי להיחשף לדברים במתינות כדי שלא לצאת יותר מדי מאיזון. ההיכרות עם מידע חדש שסותר הנחות יסוד עמוקות כדאי שתיעשה במתינות ובהדרגה כדי לא לזעזע את המערכת.
התמודדות עם המציאות באופן פתוח ומשוחרר מקיבעונות מחשבתיים זה לא עסק לבעלי לב חלש :)
אחרי שבתחילת הפוסט עסקנו במקום גבוה כל כך, ואחרי ש"ריחפנו" קצת ובתקווה שהשתחררנו מעט מכבלי המציאות המדומה, אני רוצה לעבור למשהו "מקרקע" ולכתוב כאן על עיקרון חשוב.
העיקרון הוא שחשוב שהאדם יידע את מקומו ויפעל בהתאם.
נשמע טריוויאלי נכון? הנקודה היא שכולנו, בזמן כזה או אחר, לא מיישמים בפועל את העיקרון הכל כך חשוב הזה.
למה אנחנו לא מיישמים אותו? כי האמת היא שהוא כמעט בלתי-אפשרי ליישום: לאדם מטבעו יש "נקודות עיוורות" שהוא לא רואה על עצמו. זו אחת הסיבות לכך שכל כך חשוב שיהיה לאדם מורה דרך, אבל בדורנו, למצוא מורה דרך ראוי גם זו משימה לא פשוטה בכלל. (כפי שדנתי בזה בפוסט מנהיגים של שקר).
אמנם, זה שוודאי שלפעמים נטעה ולא נאבחן נכונה את מקומנו, זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להשתדל ולנסות ככל יכולתנו.
אני רוצה לרדת לרמה הפרקטית ולתת 3 דוגמאות מהמציאות של מקרים בהם העיקרון הזה לא מיושם:
1. "זהירות אורות גבוהים בדרך"
נתקלתם פעם בתמרור כזה? גם אני לא :)
לא נדיר שכשמישהו חוזר בתשובה הוא יימצא "באורות" למשך תקופה מסוימת.
המצב הזה הוא מצב בעייתי בו האדם פגיע לכל מיני תקלות אפשריות. לא אכנס כאן לפרטים ורק אזכיר שהחיים הם מרתון ולא ספרינט, אבל מה הקשר של מצב ה"אורות" לעיקרון הנ"ל? שורש הבעייתיות של המצב הזה הוא שהאדם לא מעריך נכונה את מצבו. אם מישהו נמצא "באורות" אבל הוא מבין וזוכר היטב שזה מצב זמני ואפילו מעט מסוכן ושהוא צריך להימנע מפעולות קיצוניות, זה היה מנטרל במידה רבה את הבעייתיות. הבעיה היא שבאופן טבעי הרגשת ה"אורות" סוחפת את האדם למצב בו הוא לא מבין ולא זוכר את הדברים הנ"ל והוא עלול לקבל החלטות לא טובות שיסבכו אותו בעתיד.
הפוסט הזה כבר עמוס, אבל אני חייב להוסיף כאן הערה חשובה: המצב של "אורות" עלול להיות בעייתי, אבל יחד עם זה הוא חשוב ונצרך, ולא רק בהתחלת הדרך!
לדעתי, אם בשנה האחרונה לא חוויתם איזשהם "אורות" - שמחה פנימית גדולה והתלהבות יוצאת דופן - אז זה סימן לא טוב, וכדאי להתעורר ולשנות כיוון.
דוויים וסחופים נאנקים תחת חושך ההסתר הכבד, רבים טועים ומציירים את ההגעה לאיזשהו סטטוס-קוו יציב כשאיפה רצויה. אבל זו טעות, ובמיוחד בדורנו. כפי ההמחשה המפורסמת- עבודת ה' צריכה להיות כמו גרף של מוניטור קצב הלב- אם הקו ישר בלי עליות וירידות זה לא סימן טוב...
אם אנחנו לא מתקדמים מעצמנו אז המציאות דוחפת אותנו קדימה בכוח, ועכשיו כשאנחנו על סף הגאולה המציאות דוחפת חזק. יש כאלו שמדמיינים שאצלם "הכל בסדר" ומתעקשים להיאחז בדרך של שגרתיות אפורה כאילו היא המצב האידאלי, אבל המציאות לא תוותר להם ולא תרפה מהם, להיפך, הלחץ הולך וגובר וכדאי מאוד להתעורר.
2. בטחון בה' ולקיחת אחריות
הבטחון בה' בנוי על האמונה והוא כמובן יסוד חשוב בדרך היהדות. אבל גם כאן, חשוב שהאדם יידע את מקומו ויפעל בהתאם. אם אדם מעריך בהפרזה את מידת הבטחון שלו, זה מתכון לצרות.
צריך לשאוף קדימה, לשאוף גבוה, אבל גם להיות כנים עם עצמנו. אדם שמעמיס על עצמו התמודדויות שמצריכות דרגות אמונה שאינן תואמות את מקומו עלול להתאכזב ואף לקרוס חלילה.
3. "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"
המלכודת של עיסוק יתר ב"תיקון" אחרים מתראה באופנים שונים ומשונים, אבל בבסיסה יש תמיד איזה נתק של האדם מעצמו- איזושהי רמאות עצמית, העלמת עין של האדם מפגמיו שמשאירה אותו "פנוי" לעסוק ב"תיקון" פגמי הזולת, לעיתים באובססיביות רבה.
התפקיד שלנו הוא קודם כל ובעיקר לתקן את עצמנו. ודאי שצריך לפעול מול אנשים אחרים ברמה כזו או אחרת- תלוי בנסיבות, אבל הפעולות בחוץ צריכות להיות מתואמות עם העבודה הפנימית של האדם, ולא לשמש כאמצעי לבריחה ממנה.
המלכודת הזו לא מוגבלת לענייני הדת והיא נפוצה ביותר גם אצל מי שאינם דתיים. אנשים רבים מתהדרים בתפיסות עולם פלורליסטיות וסובלניות לכאורה, שמלוות בניתוק עמוק בין העקרונות שהם מטיפים להם לבין האופן שבו הם עצמם נוהגים בפועל.
בשם הפלורליזם והפתיחות, הם דורשים לכבד כל דעה, כל בחירה וכל אורח חיים - כל עוד זה מתאים להשקפת עולמם. כשהם נתקלים במי שחושב אחרת, פתאום הסובלנות מתפוגגת, והשיפוטיות תופסת את מקומה. מי שמחזיק בדעות שאינן תואמות את ה"נרטיב הנכון" נתקל באטימות, בלעג, או אפילו בדורסנות אלימה.
כך נוצר מצב פרדוקסלי שבו דווקא אלו המטיפים לקבלת האחר מתקשים לקבל את מי ששונה מהם באמת. בעוד שהם מרבים לדבר על זכויות האדם והחופש לבחור, הם לעיתים מתירים לעצמם להגביל ולהשתיק את מי שאינו עומד ב"סטנדרטים" שהם קבעו.
אם אדם באמת מאמין בפלורליזם, עליו להפנים שזה לא יכול להיות רק כלפי מי שנוח לו לקבל, אלא גם כלפי מי שמאתגר את תפיסותיו. סובלנות אמיתית מצריכה את היכולת להקשיב באמת, לבדוק את עצמנו בכנות ולהבין שגם אנחנו עלולים לפעמים להיות אלו שטועים.
כאשר הפלורליזם משמש כמנגנון כפייה המוסווה כאידאל נאצל, הוא מאבד את משמעותו והופך לפלורליזם שקרי. פלורליזם אמיתי מכבד גם את זכותו של אדם להאמין באמת מוחלטת.
אם אתם מוצאים את עצמכם מטיפים למישהו ב"להט קודש" זועם, נראה שיש כאן מקום למעט חשדנות עצמית בריאה. לעיתים קרובות דווקא ככל שהניתוק הפנימי וההכחשה גדולים יותר כך ה"להט" הזועם שמופנה החוצה עוצמתי יותר.
מה אפשר לעשות במקרה של חשד כזה? יש עצה נפלאה כנגד המלכודת המסוכנת הזו: פצצת אטום קטנה שמורכבת משלוש אותיות וסימן שאלה: השאלה "למה?" (כפי שכתבתי בפוסט הראשון).
ב"ה מצאתי חן בעיני בוראי יתברך לגלות לי כל שפלות הדור, וכל מיני תיקונים קלים ונאמנים להשיב כל נפש לשורשה בתכלית המהירות. ספר איגרות הסולם, איגרת י'
מה חסר לנו כדי להגיע לחוות את מציאות השלמות? בעל הסולם נתן לנו תשובה פשוטה. פשטות התשובה היא בלתי-נתפסת, וזו אחת העוצמות האדירות שלה.
כשאנו יודעים באופן ברור וממוקד לאן בדיוק אנחנו צריכים להתקדם, נוכל להציב את היעד מול עינינו באופן ברור ובע"ה לרתום את עצמנו ולהתקדם אל המטרה הנעלה. ה"עצמנו" הזה כולל חלקים רבים, טובים ורעים, אבל החלקים ה"רעים" הם כאלו רק כאשר אנו מנותקים מהם והם פועלים בחוסר הרמוניה, ואפילו כנגד, מי שאנחנו באמת.
בעל הסולם מלמד אותנו שחסר לנו רק דבר אחד: רצון מתוקן - רצון אמיתי לעשות נחת רוח לבוראנו.
לא חסרים לנו כוחות, לא חסרים לנו משאבים או יכולות מיוחדות - חסר לנו רק רצון אחדותי שאינו מפוצל בין שאיפות סותרות או אינטרסים אישיים. השתוקקות אמיתית לדבר הנכון, זה הכל.
את הדבר האחד הזה לא קל להשיג, בכלל לא, אבל הידיעה הברורה מהו בדיוק היא הצעד הראשון בדרך להשגתו: היא מעניקה לנו כיוון ברור ומאפשרת לנו להתקדם בצעדים ממשיים לקראת שלמות אמיתית.
כותב בעל הסולם בפירוש הסולם על הזוהר הקדוש: (בראשית ב' אות ק"ג)
אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "לא היה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ", משמע שכל בריות העולם הם בתכלית השלמות במידה כזו שלא היה שמחה לפניו וכו'. אמנם אי-אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו יתברך הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלימה מאהבה. אבל מטרם זה, לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם, אלא להיפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים, עד שאומר "ארץ ניתנה ביד רשע". הן מכאובים גופניים, והן מכאובים נפשיים, שהם העברות שעושה. וכל זה הגיע לו מפני שהולך כנגד הטבע של הבריאה, כי לא נברא העולם אלא בסוד השפעה, דהיינו לעסוק בתורה ומעשים טובים בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו, כמו שכתוב "כל פועל ה' למענהו", דהיינו בכדי שהבריות ישפיעו לו נחת רוח. אבל בתחילה "עייר פרא אדם יוולד", דהיינו שכל עניינו הוא להנאת עצמו ואין בו הרצון להשפיע כלל, והוא טוען "כל פועל ה' למעני ולהנאתי", שהרי רוצה לבלוע העולם ומלואה לטובתו ולתועלתו.
ונסיים במשל נפלא שכתב בעל הסולם באיגרת לתלמידו: (מובא בספר איגרות הסולם, איגרת ל')
הא למה זה דומה, לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד, והוא נאנס לנסוע למרחקים לשנים רבות, ובנו היה רך בשנים, וירא שמא יפזר את הרכוש בעניין רע [העשיר חשש שבזמן שהוא רחוק מהבית בנו הקטן יבזבז את כל כספו על הבלים כיוון שהוא צעיר בשנים ואין לו עדיין דעת], והחכים להחליף כל רכושו לאבנים טובות ומרגליות, ובנה מרתף גדול ועמוק והטמין שם בשקים את כל הזהב והאבנים הטובות והמרגליות, והוא קרא את עבדיו הנאמנים לו ופקד עליהם: "שמרו את בני שלא יצא מן המרתף הזה עד שיהיה לו עשרים שנה, ותורידו לו שמה מכל מאכל ומשקה, רק נרות ואש אל תתנו לו בשום אופן, ותבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפלו קרני השמש שמה. ולמען בריאותו תוליכו אותו מן המרתף שעה אחת [ביום] בחוצות, אמנם בשמירה מעולה שלא יברח מכם, וכשיהיה לו עשרים שנה אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת." וכמובן אשר צער אותו הבן היה עד אין קץ, ומכל שכן בעת טיולו בחוץ ורואה כל הנערים אוכלים ושותים ורוקדים בחוצות בחופש בלי שמירה ובלי [הגבלת] זמן, והוא נתון בבית הכלא ורגעי אורה ספורים לו, ואם מנסה לנוס מכים אותו בלי חמלה. וביותר הוא נדאב ונדכה כששומע שאביו בעצמו הסב לו כל היגון הזה, כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו, וכמובן שחושב שאביו הוא האכזר הגדול מכל האכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת? [מי שמע כדבר הזה- שאדם ייסר באופן נורא כל כך את בנו?] ובכלות העשרים שנה שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו. הנער לקח את הנר והתחיל להסתכל אנה ואנה, ופתאום רואה שקים בזווית [המרתף] מלאים זהב וכל סגולות מלכים, אז הבין את אביו שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ותיכף הבין שבטח העבדים יניחו לו גם לצאת חפשי מן המרתף, וכן עשה, ויצא מהמרתף וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר הנעלה על כל עשירי ארץ. והנה באמת אין כאן חידוש ולא כלום, כי איגלאי מילתא למפרע [מתגלה הדבר למפרע] שעשיר גדול היה כל ימיו. אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד נתעשר בהון עצום ועלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה.