למה דווקא אשלג

פורסם בכ"ב ניסן ה'תשפ"ד (30/04/2024)

דמיינו לעצמכם שאתם מתעוררים בוקר אחד בחדר מפואר שנראה כמו חדר במלון חמישה כוכבים.

עד כאן הכל בסדר (אפילו סבבה), הבעיה היא שאתם זוכרים בבירור שאתמול בערב הלכתם לישון במיטה שלכם בבית ולא כאן! מבולבלים וקצת מבוהלים אתם קמים ויוצאים בסערה החוצה למסדרון.

גם המסדרון נראה כמו בבית מלון מפואר. אדם חייכני מגיע לעברכם ופונה אליכם בלבביות: "בוקר טוב! לפי המבט שלכם אני מבין שאתם חדשים כאן. בואו מהר לחדר האוכל, עוד מעט מסתיים הזמן של ארוחת הבוקר! יש היום תפריט בסגנון איטלקי ו..."

"תגיד," אתם קוטעים אותו, "איפה אנחנו?!"

"אני לא יודע" הוא עונה במבט אדיש.

אתם מנסים שוב: "אבל מה קורה פה? איך הגעתי לפה?!"

"אני לא יודע" הוא אומר שוב, ואז מוסיף באדישות: "אני לא יודע גם איך אני הגעתי לפה."

"וזה לא מטריד אותך?!" אתם שואלים בתדהמה.

"לא." הוא עונה בהבעת פנים משועשעת. "אני פה כבר כמה חודשים והתנאים פה פשוט מצוינים, תענוג. יש ארוחות טובות ומגוונות ודואגים לנו לכל מה שאנחנו צריכים. מסביב למלון יש פארקים יפים ומגרשי ספורט, הכל דבש."

עד כאן התרחיש הדמיוני. אז מה אתם חושבים על בן שיחנו? הגישה שלו מרגישה לכם סבירה? הגיונית?

אין לי ספק שאנחנו עדיין רחוקים מלהבין את עוצמתה וחשיבותה של תורת בעל הסולם. ובכל זאת, כבר עכשיו אפשר לכתוב הרבה על החידושים העצומים והבהירות הנפלאה שבה.

בפוסט הזה אני רוצה להתמקד בנקודה אחת חזקה שהיא עיקר מה ש"תפס" אותי כשזכיתי להכיר את תורת בעל הסולם לפני הרבה שנים. הנקודה הזו היא בעיקר מה שגרם לי להבין שסוף סוף אחרי הרבה חיפושים כושלים, מצאתי זהב.

הנקודה היא שבעל הסולם עונה תשובה נפלאה על השאלה הכי חשובה שיש.

כדי להסביר את הנקודה, עד סוף הפוסט אענה על 4 שאלות:

מהי השאלה הכי חשובה שיש?
למה היא השאלה הכי חשובה שיש?
מהי התשובה של בעל הסולם?
למה התשובה נפלאה כל כך?

אז מהי השאלה הכי חשובה שיש?

אני מניח שלחלק מהקוראים כבר ברור למה אני מתכוון, לחלק אחר מהקוראים אין מושג, והשאר - איפשהו באמצע.

לא משנה לאיזה חלק אתם משתייכים, אני מזמין אותך לעצור חצי דקה ולשאול את עצמך: מהי לדעתך השאלה הכי חשובה שיש? ולמה היא הכי חשובה?

אני ממליץ להתגבר על הפיתוי להמשיך מיד לקרוא :) ובאמת לעצור חצי דקה ולחשוב על זה.

השאלה הכי חשובה שיש היא פשוט: "מה קורה פה?" (או בנוסח מעודן פחות: "מה לעזאזל קורה פה?!")

השאלה היא שאלה כללית, אם נפרט אותה קצת היא כוללת את השאלות:

מהי המציאות?
איך זה שיש את המציאות?
למה יש את המציאות?

וגם את השאלות:

מי אני?
איך זה שאני קיים?
למה אני קיים?

למה זו השאלה הכי חשובה שיש?

פשוט - כי התשובות לכל שאר השאלות החשובות שבעולם תלויות בתשובה לשאלה הזו.

אם זה לא ברור לכם, תבחרו נושא כלשהו ותעמיקו בו עוד ועוד: תשאלו שוב ושוב "למה?" בלי להניח שום הנחות ובלי נימוס ומוסכמות חברתיות. בסוף תגיעו בהכרח לשאלה הנ"ל.

נדגים: לגבי הנושא השנוי במחלוקת של ניסויים בבעלי חיים, האם זה בסדר לעשות ניסויים בבעלי חיים כדי להועיל לבני אדם? יש מי שיאמר חד-משמעית "לא". אבל אז נשאל אותו "למה?" סביר שיאמר משהו בסגנון שזה לא מוסרי שיצור חי אחד יהנה על חשבון יצור חי אחר.

בנקודה הזו אנו עלולים להתפתות לעמת אותו עם העובדה שהוא עצמו כן נהנה על חשבון אחרים, למשל במוצרים או שירותים שהוא צורך. אבל לא נתפתה לכיוון הזה. אנו עלולים גם להתפתות להקשות עליו קושיה חזקה: נניח שעל ידי גרימת כאב קל לעכבר אחד במשך כמה שניות יהיה אפשר לפתח תרופה כללית ומוחצת לסרטן - האם גם אז זה יהיה לא מוסרי? איפה עובר הגבול? אבל לא נתפתה גם לכיוון הזה, אלא פשוט נשאל שוב "למה?".

אפשר להרחיב את השאלה "למה?", אבל חשוב שלא להתפזר לרוחב אלא להמשיך ולהעמיק עוד ועוד. שאלת המפתח שתעזור לנו להעמיק היא השאלה הפשוטה: "למה?"

בדוגמה הנ"ל נוכל להרחיב ולשאול: למה זה לא מוסרי שיצור חי אחד יהנה על חשבון יצור חי אחר? מאיפה הבאת את זה? כי ככה אתה מרגיש? אנשים אחרים מרגישים אחרת, אז איך נדע מי צודק? איך נדע מהו המוסר ה"נכון"? ואולי כל המושג "מוסר" הוא המצאה מיותרת? אנחנו רואים בטבע שהחיות טורפות זו את זו בלי להתלבט האם זה "מוסרי" או לא. למה אצלנו בני האדם זה צריך להיות שונה? נכון שיש לנו שכל משוכלל, שכל שיכול להתמודד עם רעיונות מופשטים כמו "מוסר", אבל מי אומר שהרעיונות האלו נכונים?!

בלי תשובה ברורה לשאלה "מה קורה פה?" אין שום אפשרות להגיע לתשובה ברורה לשאלה מהו המוסר ה"נכון". גם לא להגיע לבירור אמיתי לגבי ימין/שמאל בפוליטיקה מדינית, וגם לא לגבי ימין/שמאל מבחינה חברתית-כלכלית וכו'.

כדי להגיע לבירור אמיתי בכל שאלה חשובה שבעולם חייבים קודם כל לקבל תשובה ברורה לשאלה "מה קורה פה?", ולכן זו השאלה הכי חשובה שיש.

זה כל כך פשוט וברור נכון? "ניכרים דברי אמת".

אז איך יכול להיות שרוב העולם חיים בלי לעסוק בשאלה הזו? איך יכול להיות שרוב העולם מתנהגים די דומה לבן שיחנו בתרחיש הדמיוני בבית המלון?

יותר מזה, אני בטוח שחלק מהקוראים חושבים משהו בסגנון: "הייתה לי באמת פעם תקופה בחיים שזה העסיק אותי מאוד, אבל איכשהו שכחתי מזה והמשכתי הלאה בחיים..."

ועוד יותר מזה, אני די בטוח שיהיו קוראים שעכשיו כשקוראים את זה יתפעלו ויחשבו: "וואו! המלך הוא עירום! זה לא ייאמן!" אבל בכל זאת, איכשהו, בעוד כמה ימים הם ימשיכו להיסחף בלי דעת בזרמי החיים.

איך זה יכול להיות?!

לצורך ההסבר אגדיר שני מושגים: "הנחות יסוד" ו-"הקשר".

אקדים ואומר שאלו מונחים שבאים לתאר חוויות פנימיות עדינות שלא כל כך פשוט לתאר בבהירות. אעשה כמיטב יכולתי.

לגבי המושג הראשון: בכל רגע ובכל סיטואציה יש לנו הרבה הנחות יסוד שעל פיהן אנו חושבים ופועלים.

מה אני מתכוון במושג "הנחות יסוד"? ניקח לדוגמה סיטואציה פשוטה - אני נכנס לחנות מסוימת, מסתובב קצת ובוחר איזשהו מוצר. הולך אל הקופה, משלם ויוצא.

איזה הנחות יסוד יש בסיטואציה הזו? המון. האמת היא שאינספור. למשל:

כשאני מסתובב בחנות אני לא דרוך שאולי עוד רגע מישהו יקפוץ עליי וישדוד אותי או שאיזו חיה מסוכנת תגיח מאחורי הפינה ותתקוף אותי. אני מניח שאני לא בסכנה ולכן יכול להסתובב בחנות ברוגע.

כשאני משלם למוכר אני לא חושש שהוא יברח פתאום ויגנוב ממני את הכסף או כרטיס האשראי, כי אני מניח שהוא לא נוכל מתחזה אלא הוא באמת המוכר בחנות והוא מבצע את תפקידו.

אלו היו 2 דוגמאות להנחות על המציאות החיצונית. אבל אני מניח גם דברים לגבי המציאות הפנימית שלי. למשל, כשאני בוחר את המוצר אני סומך על הזיכרון שלי שהדבר הזה נחוץ לי. אני מניח שהזיכרון שלי נכון - שאני אכן צריך את המוצר הזה.

אפשר להמשיך עוד ועוד בלי סוף כי באמת יש לי אינספור הנחות יסוד שמאפשרות לי לתפקד. יש לי הנחות יסוד ששייכות לנושאים שונים וברבדים שונים - הנחות על אנשים אחרים, הנחות על המציאות הפיזית החיצונית, הנחות על הגוף שלי, הנחות על המחשבות שלי ועל תהליך החשיבה שלי ועוד ועוד.

עכשיו נוכל להגדיר את המושג השני - "הקשר": הנחות היסוד שלי בשילוב עם המאורעות העוברים עליי יוצרים בתוכי מין "הקשר" שמעצב את חוויית המציאות שלי. על בסיס ה"הקשר" הזה אני מפרש כל מה שקורה סביבי ובתוכי. יש "הרבה בשר" באמירה הניו-אייג'ית שהאמונות שלי יוצרות את המציאות שלי. למשל, אם נשנה קצת את הדוגמה על הקניה בחנות, ונאמר שמסיבה כלשהי כשאני מסתובב בחנות אני כן חושש שמישהו יבוא וישדוד אותי. מה תהיה אז החוויה שלי? במקום להסתובב בחנות בנחת, אהיה דרוך ועירני. כל רעש או תנועה לא צפויה יקפיצו אותי. וזה לא משנה אם יש באמת "סיבה טובה" לחשש שלי או לא, אם יש לי הנחת יסוד שהחשש הזה מבוסס, הנחת היסוד הזו תהיה חלק מה"הקשר" של הקניה שלי בחנות וחוויית המציאות שלי תושפע ממנה.

במילים אחרות, הכוונה שלי במילה "הקשר" היא מין "סיפור רקע" שקובע את חוויית המציאות שלי בכל רגע נתון. כל ההתרחשויות, גם החיצוניות (ראיה, שמיעה וכו') וגם הפנימיות (מחשבות, תחושות וכו'), מקבלות פירוש ומשמעות על בסיס ה"הקשר" או "סיפור הרקע".

יש בתוכנו הרבה "הקשרים" כאלו שפועלים במקביל. למשל: יש לי הקשר מסוים בעניין התפקיד שלי בעבודה, והקשר אחר לגבי דברים שקשורים למשפחה שלי. חוויית המציאות שלי יכולה להיות שונה לגמרי בכל אחד מההקשרים.

הדוגמה הזו של הקשר אחד בענייני העבודה והקשר אחר בענייני המשפחה היא דוגמה פשטנית מאוד. האמת היא שיש בי הקשרים ותתי-הקשרים בלי סוף וכולם קשורים וסבוכים זה בזה בלי סוף.

ההקשר בעניין העבודה הוא לא דבר אחד חתוך ומוגדר. הוא כולל כל מיני תתי-הקשרים: היחסים שלי עם עובדים אחרים, היחס שלי לתחומי אחריות שונים שבאחריותי, היחס שלי לסביבה הפיזית בעבודה ועוד ועוד.

בנוסף, ההקשר שלי בעבודה הוא לא באמת "נפרד" מההקשר שלי בתוך המשפחה, שני ההקשרים קשורים וסבוכים זה בזה באינספור אופנים.

הבחנה נוספת לגבי ההקשרים היא שלהקשרים שונים יש טווח השפעה שונה מבחינת הזמן. לדוגמה בתוך ההקשר בעניין העבודה יכול להיות הקשר זמני בעניין פגישה שאני יוזם עם המנהל הישיר שלי כדי לבקש העלאה בשכר. ההקשר הזה עשוי להיות מאוד דומיננטי בעיצוב החוויה שלי בימים שלקראת ואחרי הפגישה, אבל הוא קצר טווח ביחס להקשר הכללי שלי בעבודה.

ההקשרים השונים גם "מסתירים" אחד את השני, וזו נקודה קריטית לענייננו. בטח קרתה לכם פעם סיטואציה דומה לתרחיש הבא: באמצע איזו פגישה משפחתית קיבלתם פתאום טלפון דחוף וחשוב מאיזשהו "הקשר" אחר. נאמר מהעבודה. אתם עדיין יושבים על אותו כיסא והאנשים סביבכם הם אותם האנשים, אבל חוויית המציאות שלכם השתנתה לחלוטין. אתם שקועים עכשיו בהקשר של העבודה, מרוכזים כולכם בשיחת הטלפון וכמעט ולא שמים לב מה קורה סביבכם. ההקשר של העבודה "מסתיר" את ההקשר של הפגישה המשפחתית בו הייתם עד לפני כמה שניות. ה"הסתרה" הזו היא לא מוחלטת, זה לא שחור/לבן, למשל, עדיין תושפעו ברמה כלשהי מהאווירה במפגש המשפחתי. אבל אם השיחה חשובה ואתם שקועים בה מאוד, ההשפעה של האווירה סביבכם כמעט ולא תורגש לכם, לפחות לא באופן מודע.

ניתן דוגמה נוספת עד כמה הקשר מסוים יכול להסתיר בצורה גורפת הקשרים אחרים.

בשנת 1971, פיליפ זימברדו, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ביצע ניסוי מפורסם ומזעזע.

בניסוי, 24 סטודנטים חולקו באופן שרירותי ל-2 קבוצות: אסירים וסוהרים. האסירים "נכלאו" במרתף של בניין הפסיכולוגיה בסטנפורד שהותאם כדי לדמות "כלא" אמיתי.

הניסוי תוכנן להימשך שבועיים, אבל הופסק לאחר 6 ימים בלבד בגלל הברוטליות הגוברת של ה"סוהרים" כלפי ה"אסירים" ובגלל ביקורת חריפה שהוטחה בזימברדו על ידי אנשים חיצוניים שביקרו באתר הניסוי והזדעזעו ממצבם הקשה של ה"אסירים". הברוטליות של ה"סוהרים" כללה השפלות מילוליות, החרמת מזרנים כך שה"אסירים" נאלצו לישון על הריצפה, שימת ציפיות על ראשי ה"אסירים" ומניעה של ה"אסירים" מללכת לשירותים והכרחתם לעשות צרכים בתוך דלי ב"תא הכלא" בו היו כלואים.

הנקודה החשובה לענייננו היא שלמרות הסיטואציה הנוראית אליה נקלעו, אף אחד מה"אסירים" לא דרש להפסיק את ההשתתפות שלו בניסוי. זאת למרות שהוסכם מראש עם משתתפי הניסוי שיש להם הזכות לסיים את ההשתתפות בניסוי בכל רגע שהם רוצים. איך זה יכול להיות? ההקשר העגום של החיים הקשים כ"אסיר" היה כל כך דומיננטי שהוא הסתיר לגמרי את ההקשר הרחב יותר שלהם כסטודנט המשתתף בניסוי. האפשרות לדרוש להפסיק את ההשתתפות שלהם בניסוי כלל לא עלתה על דעתם כי היא "שייכת" להקשר אחר שהוסתר לחלוטין על ידי ההקשר הנוכחי.

עכשיו נוכל לענות על השאלה איך זה יכול להיות שאנשים חיים בלי להיות מוטרדים מכך שאין להם מושג "מה קורה פה".

יש 2 אפשרויות:

האפשרות הראשונה היא שהאדם עוד לא הגיע לכך שיבין את חשיבות השאלה ויהיה מוטרד ממנה. ברור שילד בן 4 לא יהיה מסוגל להבין את עומק וחשיבות השאלה הזו. אבל מתי כן? זה תלוי בתכונות המולדות של האדם ובסביבה בה הוא גדל וחי. ייתכן גם שלא יגיע לזה כל ימי חייו, ואפילו אם הוא מפותח מאוד מכל מיני בחינות אחרות. האדם יכול להיות משכיל ובעל כישורים רבים, ועדיין לא להגיע להבנת חשיבות השאלה.

אחד הגורמים המשמעותיים שקובעים האם ומתי יגיע לזה הוא עד כמה יש לו סיפוק בחיים. למה? לאדם מטבעו יש רתיעה מלעסוק בהנחות היסוד העמוקות שלו. כל עוד הכל "פחות או יותר בסדר" הוא מעדיף שלא לזעזע את המערכת. לא פעם האדם אפילו יתרגז וייכנס למגננה כאשר מישהו או משהו מערער על אחת מהנחות היסוד שלו. אבל אם לאדם אין סיפוק בחיים, בין אם זה חוסר סיפוק "כרוני" או חוסר סיפוק "אקוטי" שנובע ממאורע קשה שקרה לו, זה דוחף אותו בעל כורחו פנימה, לעומק, לפתוח לדיון את הנחות היסוד העמוקות שלו ולשאול "למה?". אז, אם הוא מעמיק מספיק, יש סיכוי שיגיע לשיא העומק של הקיום שלו בעולם הזה - לשאלה: "מה לעזאזל קורה פה?!".

האפשרות השניה היא שהאדם כן הגיע להבנת חשיבות השאלה והיה מוטרד ממנה, אבל עם הזמן ההקשר הזה "הוסתר" על ידי הקשרים אחרים. כך קרה שהוא "המשיך הלאה" בחייו והוא לכאורה כבר לא מוטרד יותר מהשאלה. ההקשרים שדומיננטיים אצלו כרגע בהווה קובעים את חוויית המציאות שלו ומסתירים את ההקשר שפעם היה בו, שבו לשאלה הזו יש חשיבות עליונה.

כתבתי שהאדם רק לכאורה לא מוטרד מהשאלה, כי אף על פי שההקשר הזה מוסתר, הוא עדיין קיים, ועדיין פועל באופן לא מודע ומשפיע על חוויית המציאות של האדם באופן כזה או אחר.

עכשיו מובן גם איך יכול להיות שקורא שכרגע מתפעל ומתרגש מהשאלה יישכח לגמרי מכל העניין תוך כמה ימים: באופן כזה או אחר יתעוררו בו הקשרים אחרים ש"יסתירו" את ההקשר בו הוא מצוי כרגע. ההקשר הזה בו האדם מרגיש שהוא חייב לברר וללבן את הנושא יהיה קבור תחת הקשרים אחרים, ואולי למשך עוד שנים רבות.

אז מהי התשובה הנפלאה של בעל הסולם לשאלה מה קורה פה?

התשובה היא שיש בורא לעולם, והוא ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו.

זהו. זה הכל. זו התשובה.

אני כמעט ושומע את המחשבות של חלק מהקוראים:

"ומי ברא את הבורא? הא?!"

"זה פשוט תלוש מהמציאות - הרי העולם מלא סבל וייסורים!"

בעל הסולם עונה על הקושיות האלו ועל קושיות אחרות בבהירות מופלאה, אבל קצרה כרגע היריעה מלהיכנס לזה. רק אתייחס בקצרה לשאלה העצומה בנוגע לייסורים כדי שלא להשאיר את הנושא העיקרי הזה בלי התייחסות.

השאלה אכן צועקת: אם מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, איך זה שהעולם מלא בייסורים?!

יש 2 הנחות שגויות נפוצות שגורמות לזה שהסתירה מרגישה לנו בלתי ניתנת לגישור. ההנחה השגויה הראשונה היא לגבינו, והשניה היא לגבי הבורא.

לגבינו - האמת היא שאנחנו בריות נצחיות. אנחנו לא הגוף הזמני הזה שעוד כמה שנים או עשרות שנים ייזרק לבור באדמה. כשאנחנו יורדים לעולם הזה "משכיחים" מאיתנו מי אנחנו באמת - התינוק נולד כשאין לו מושג "מי הוא". בתהליך איטי והדרגתי אנחנו לומדים להכיר את "עצמנו" מחדש, אבל ה"עצמנו" הזה שלמדנו להכיר ולהזדהות איתו הוא לא באמת אנחנו. זו רק איזו דמות זמנית, כמו במשחק מחשב, שניתנה לנו כדי לבצע כאן איזשהו תפקיד. התפקיד הזה הוא לצורך מי שאנחנו באמת - לצורך הבריה הנצחית שאנחנו באמת.

למה צריך ש"ישכיחו" מאיתנו מי אנחנו באמת? למה דווקא כאן בעולם הזה "בתוך" הדמות הזמנית הזו אנחנו יכולים לבצע את התפקיד? ואיך ייתכן הפלא הזה שהזמני יכול להועיל לנצחי? אלו כבר שאלות לפעם אחרת, אבל כן אעיר הערה אחת חשובה בנושא: כיום לא מעט אנשים שומרי תורה ומצוות מחזיקים בגישה שאומרת בגדול שנכון שיש נשמה רוחנית נצחית, אבל לא ממש שייך לנו "להתעסק" עם זה פה בעולם הזה. אנחנו צריכים ללמוד את תורת הנגלה ולקיים מצוות בפשטות, וזה הכל. אחרי מאה ועשרים אז יגיע הזמן "להתעסק" עם המציאות הרוחנית. הגישה הזו היא לא נכונה. בעל הסולם כותב באופן ברור וחריף שזה ממש לא נכון. אפשר וצריך לשאוף ולהגיע לחוות את הרוחניות, את המציאות הנצחית, פה בעולם הזה בתוך הגוף הזמני. מי שיש לו ספק בעניין יכול לעיין באותיות א-יא במאמר "הקדמה ראשונה לפי חכם" בספר "הקדמות הסולם". בעל הסולם מסביר שם את העניין הזה באופן קצר וחד-משמעי. מי שמעוניין להרחיב ולהעמיק בנושא יימצא את מבוקשו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות.

ההנחה השגויה השניה שלנו היא לגבי הבורא - האמת היא שלא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו. אין לנו מחשבה ותפיסה בו כלל, לא במחשבותיו ולא בהנהגתו. אמנם, באופן פרדוקסלי, כשאנו מבינים ומפנימים את זה, דווקא אז אנו יכולים להגיע להבנה עמוקה של המציאות הרבה מעבר למה שדמיינו שאפשרי. ולהיפך - כשאנו מניחים, במודע או שלא במודע, שילוד אישה דומה לבורא בדעת ובשכל, אז מתעוררות לנו קושיות שבשום אופן לא ניתנות לפתרון, והן תוקעות אותנו במצב של טרוניה ותסכול.

תהיתם פעם כמה טיפות זעירות של רוק מתפזרות לאוויר באפצ'י אחד ממוצע? אני כן. בדיוק עכשיו :) אז שאלתי את צ'ט-ג'יפיטי והוא ענה לי שחוקרים מעריכים שבעיטוש ממוצע מתפזרות לאוויר כארבעים אלף טיפות רוק זעירות. המשכתי ושאלתי אותו האם הוא יכול להעריך כמה אטומים יש בטיפה ממוצעת כזו. הוא פירט חישוב מסובך שלא טרחתי לנסות להבין, אבל השורה התחתונה היא שאומדן סביר יהיה שבכל טיפת רוק זעירה יש בערך אלף מיליארד אטומים. כלומר, אם נחבר את 2 הנתונים יחד, ניתן לומר שהערכה סבירה תהיה שבאפצ'י ממוצע מתפזרים לחלל האוויר כ-40,000,000,000,000,000 אטומים של חומר מתוך גוף האדם. אתם תופסים את זה שבעיטוש ממוצע יוצאים מגוף האדם כ-40 מיליוני מיליארדים של אטומים? אני לא. המספר הזה כל כך גדול שכמעט ואין לי בו תחושה. אם היו מכפילים את המספר הזה באלף, כלומר מוסיפים לו עוד 3 אפסים, זה עדיין היה מרגיש לי פחות או יותר אותו דבר.

הבורא יודע בדיוק איפה נמצא כל אטום כזה ומה קורה איתו. הוא לא רק יודע, הוא מקיים כל אחד מהאטומים האלו. וזה רק הרוק של אפצ'י אחד... אתם באמת רוצים לנסות להבין את הבורא יתברך כשאתם מצוידים במחשב ששוקל בממוצע 1.4 קילו (המוח האנושי)? בהצלחה.

קראתי פעם בספר כלשהו אמירה יפה, שדווקא הדברים הפשוטים, כאשר אנו עדיין לא מסוגלים לתפוס אותם היטב לקרבנו, אז הם רחוקים מאיתנו הרבה יותר מכל שאר הדברים שבעולם.

ככל שנצליח לראות את עצמנו כבריות נצחיות שרק נמצאות כאן בעולם הזה באופן זמני, וככל שנצליח לקבל ולהפנים שלא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו, אז נוכל לחוש, כל אחד לפי מקומו, שהסתירה בעניין הייסורים היא לא באמת בלתי ניתנת לגישור.

עכשיו נשאר רק לענות על השאלה הרביעית שהצבתי בתחילת הפוסט - למה התשובה נפלאה כל כך?

עבורי, התשובה הזו נפלאה כי היא משמחת, אמיתית ופשוטה.

לגבי זה שהתשובה משמחת אין הרבה מה להרחיב - אין מה להגיד, זה שנבראנו כדי להיטיב לנו אלו חדשות טובות :)

לגבי זה שהתשובה אמיתית - ככל שהאדם זוכה להעמיק ולהרחיב בתורת בעל הסולם נהיה לו ברור יותר ויותר שהדברים הם אמת. כלומר, שמי שכתב את הדברים הכיר את המציאות היטב לעומקה ולרוחבה ותיאר לנו אותה תיאור נאמן.

לגבי זה שהתשובה פשוטה - צריך להרחיב קצת כדי להסביר מה מיוחד בזה. לכאורה, מה טוב בזה שהתשובה כל כך פשוטה?

כשיש שאלה רחבה וכללית בנושא מורכב מאוד, אם מישהו עונה על השאלה תשובה פשוטה, אז יש בגדול שתי אפשרויות: או שאין לו מושג על מה הוא מדבר, או שהוא מומחה יוצא דופן בתחום.

למה? ישנה תופעה שכשאדם מבין מעט מאוד באיזשהו נושא מורכב, הוא משלה את עצמו ומעריך את הבנתו הרבה יותר מכפי שהיא באמת. (תופעה המכונה "אפקט דאנינג-קרוגר".)

אותו אדם מבין כל כך מעט, שהוא לא תופס את המורכבות הגדולה שישנה כאן ולכן התשובה הפשוטה שלו מרגישה לו נכונה. בפועל, התשובה היא חלקית מאוד במקרה הטוב, או שגויה לחלוטין (ברוב המקרים).

מי שכן מבין ברמה סבירה ומעלה, מבין שיש כאן מורכבות גדולה. אולי הוא יוכל להגיד כל מיני דברי טעם בנושא, אבל הוא לא יוכל לענות תשובה פשוטה שבאמת עונה על השאלה כמו שצריך. תשובה טובה לשאלה כללית צריכה לענות באופן כללי ולכלול את כל הפרטים, וקשה מאוד שתשובה כזו תהיה קצרה ופשוטה. צריך להיות מומחה באופן יוצא דופן בנושא המדובר כדי לענות תשובה כזו.

וזה מה שנפלא כל כך בפשטות התשובה. זו תשובה קצרה ופשוטה ביותר לשאלה כללית בנושא הכי מורכב שיש (הנושא הוא - כל המציאות. אין יותר מורכב מזה...)

התשובה הזו כוללת הכל.

אמנם זה לא אומר שיהיה קל למצוא את התשובה לכל שאלה על פי התשובה הכללית הזו, אבל זה כן אומר שיש לנו מסגרת כללית ברורה מאוד שמאפשרת לקבל תשובות אמיתיות על כל שאר השאלות הרבה יותר בקלות.

כמה פשוט, ככה נפלא:

יש בורא לעולם, והוא ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו. זה מה שקורה פה.

← לפוסט הבא: מנהיגים של שקר

הירשמו לקבלת עדכון בעליית פוסטים חדשים