למה באנו לעולם
- אשלג בלוג
- Jan 2
- 13 min read
Updated: 2 days ago
פורסם בב' טבת ה'תשפ"ה (2/1/2025)
ולפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו, דהיינו ממש באופן הראוי והמתאים לבעל המלאכה שעשה אותנו. בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות ה'
בפוסט הראשון של הבלוג כתבתי שכשאנחנו יורדים לעולם הזה "משכיחים" מאיתנו מי אנחנו באמת - התינוק נולד כשאין לו מושג "מי הוא". בתהליך איטי והדרגתי אנחנו לומדים להכיר את "עצמנו" מחדש, אבל ה"עצמנו" הזה שלמדנו להכיר ולהזדהות איתו הוא לא באמת אנחנו. זו רק איזו דמות זמנית, כמו במשחק מחשב, שניתנה לנו כדי לבצע כאן איזשהו תפקיד.
הוספתי שם גם 3 שאלות בנושא: למה צריך ש"ישכיחו" מאיתנו מי אנחנו באמת? למה דווקא כאן בעולם הזה "בתוך" הדמות הזמנית הזו אנחנו יכולים לבצע את התפקיד? ואיך ייתכן הפלא הזה שהזמני יכול להועיל לנצחי?
בפוסט הזה אענה בע"ה על השאלות האלו.
אני מניח שלחלק מהקוראים הפתיח של הפוסט נשמע מופרך: "אתה מנסה למכור לי שאני לא מי שאני חושב שאני?! שאני באמת מישהו אחר שאני בכלל לא מכיר? אתה אמיתי?!"
כתשובה לטענה הזו אני רוצה להיכנס לעומק העניין ולהראות שלא רק שהדברים האלו לא תלושים מהמציאות, אלא בדיוק להיפך - מי שהדיבורים האלו זרים לו, הוא עצמו תלוש מהמציאות.
"משבר אמצע החיים" הוא תופעה נפוצה באזור גילאי 40-50.
כששואלים מישהו בגיל 25 על הפקדות לקרן פנסיה זה לרוב לא מעניין אותו. הפרישה לפנסיה מרגישה לו כאיזה אירוע עתידי לא רלוונטי שספק רב אם הוא באמת יקרה... אבל השנים עוברות ופתאום האדם קולט שחצי מחייו כבר מאחוריו, וגם הגוף שלו מתחיל לאותת שבסוף מתברר שכנראה שהוא לא יחיה לנצח...
בשלב הזה לא נדיר שהאדם מתחיל לשאול את עצמו שאלות נוקבות - האם אני מרוצה מהחצי הראשון של חיי? האם אני רוצה להמשיך באותו המסלול? האם בסוף החיים אסתכל אחורה ואהיה מרוצה מהבחירות שעשיתי או שאתחרט ואצטער שלא בחרתי אחרת?
כדי לענות על השאלות האלו האדם צריך לברר מהן בעצם המטרות שלו בחיים - מה הוא באמת רוצה? לא מה אחרים מצפים ממנו או רוצים עבורו, אלא מה הוא עצמו באמת רוצה להשיג בחיים?
אם הבירור הזה מביא אותו למסקנה שהמסלול של חייו עד כה לא מסונכרן עם מטרות חייו, כנראה שהוא ייכנס למשבר, קטן או גדול. המשבר הזה גורם לעיתים קרובות לשינוי מקום עבודה, שינוי תחום העיסוק, הוספת תחביבים חדשים וכדומה.
אבל לפעמים המשבר עמוק יותר.
כשהאדם מנסה לברר מה הוא באמת רוצה להשיג בחיים, הוא עלול לגלות שהוא פשוט לא יודע. זו תובנה לא קלה לעיכול שעלולה לזעזע את עולמו ולהוביל אותו לבירור עמוק יותר: "כדי לגלות מה אני באמת רוצה אני צריך קודם כל לדעת בבהירות מי אני - אז... מי אני באמת?" הבירור הזה עשוי להוביל לתובנה מטלטלת ממש - הבנה שהתשובה שהייתה לו עד עכשיו לשאלה "מי אני?" היא בעצם תשובה מעורפלת שמורכבת בעיקר מבליל של הגדרות חיצוניות: אני הבן של X, אני מנהל מחלקת השיווק, אני אבא של Y, אני אדם שאפתן והישגי, אני חובב טיולים בטבע, אני "הרב הגאון", אני סגן אלוף במילואים, הקמתי את Z, אני פעיל חברתי וכו'.
בעזרת המונחים בהם השתמשתי בפוסט הראשון אוכל לתאר טוב יותר את אותה "תשובה" מעורפלת: כשהאדם אומר "אני" הוא מתכוון למין "הקשר" כללי, מין סיפור רקע כללי ש"בנוי" מאינספור "הקשרים" או סיפורי רקע קטנים יותר: סיפורים על הילדות שלו, על הגוף שלו, על השם שלו, על המשפחה שלו, התפקידים שלו, התחביבים וההעדפות שלו וכו' וכו'.
האם יש בעיה בתשובה הזו מעבר לזה שהיא מעורפלת? בהחלט. אם ננסה לסכם את התשובה למילה אחת, המילה הכי קולעת לדעתי היא: "סיפור". אני אמנם לא מכיר אתכם אישית, אבל דבר אחד אני יודע עליכם בוודאות: אתם לא סיפור. אתם אדם חי, מרגיש ונושם.
אדם חי הוא לא סיפור על המציאות, אלא הוא מציאות ממשית. לכן מי שלא מתעמת בצורה ישירה וחדה עם השאלה "מי אני?" וממילא מסתפק בתשובה "אני סיפור", הוא מנותק מהמציאות, מנותק מהמציאות שלו עצמו.
נאמר שיש לנו מטה קסמים שיכול לעשות הכל. אם נשאל ילד בן 5 מה הוא רוצה, מה הוא יאמר? כנראה שהוא ירצה צעצועים, ממתקים, אולי שירשו לו לעשות מה שהוא רוצה וכדומה. אם נמשיך לשאול אותו "ומה עוד אתה רוצה?" הוא בטח ימצא עוד כמה שיפורים, אבל בסופו של דבר, אפילו השאיפות הכי גדולות שלו הן די קטנות.
ואם נשאל ילד בן 10? כדי למלא את הבקשות שלו כנראה שמטה הקסמים יצטרך "להתאמץ" קצת יותר מאשר עבור הבקשות של הילד בן ה-5.
ואם נשאל אדם מבוגר, מה הוא יבקש?
תלוי את מי נשאל, אבל לא נופתע אם הוא יבקש להיות עשיר, שתהיה לו משפחה טובה ובריאות טובה, שהמדינה שלו תהיה מעצמה עולמית ושיהיה שלום עולמי ואחווה בין כל העמים. אולי יבקש שתימצא תרופה לסרטן או בעצם, עוד יותר טוב - שלא יהיו יותר בכלל מחלות בעולם. ולקינוח יבקש שכבר מחר יתחיל ייצור המוני של רובוטים חכמים שיפטרו את המין האנושי מהצורך בעבודה פיזית.
נשמע טוב?
אבל הבורא יתברך רוצה לתת לנו יותר. הרבה יותר.
הבריאה כולה פועלת כמין מנגנון עצום של התפתחות מחוסר שלמות לשלמות, וכפי שנראה בהמשך, לדמות הזמנית שלנו בעולם הזה יש תפקיד מרכזי במנגנון הזה. מנגנון שתכליתו היא שלמות נפלאה, שלמות עצומה הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים אפילו להתחיל לדמיין.
לפני שניכנס לפרטים אני רוצה להתייחס כאן לשאלה קשה ומתבקשת:
איך תיתכן שלמות אחרי שחווינו ייסורים נוראיים שהם היפך השלמות? לכאורה, חוסר השלמות שקדם לשלמות יפגום את השלמות!
התשובה היא שחוסר השלמות לא יפגום את השלמות כי חוסר השלמות עצמו הוא חלק ממה שמרכיב את השלמות. חוסר השלמות נותן לנו מקום לפעול מצד עצמנו וכך להיות שותפים בתהליך ההתפתחות מחוסר השלמות לשלמות. הרגשת השותפות הזו היא חלק מהשלמות.
אבל קשה לנו לקבל את ההסבר הזה: יש ייסורים נוראיים כל כך בעולם, והם בעצם הטבה?! הייסורים הנוראיים הם באמת חלק מהשלמות?! זה לא מרגיש סביר, לא מתיישב על הלב.
הסיבה שזה לא מתיישב לנו על הלב למרות שזה נכון היא, שכל עוד שלא הגענו לשלמות, אנחנו נמצאים בסוג של "ויכוח" עם הבורא: אנחנו "טוענים" משהו בסגנון: "אנחנו מסתפקים בשלמות קטנה אבל שיהיה בלי ייסורים", ואילו הבורא יתברך לא מסכים לזה, הוא לא "מוותר" לנו, ולא מסכים שנסתפק במשהו חלקי. הוא מכריח אותנו להתקדם ולהגיע לשלמות עצומה הרבה מעבר לדמיון, שלמות שמצריכה את הייסורים שבדרך אליה.
כשנגיע לשלמות, אז כבר לא יהיה ויכוח. אז נרגיש שהכל היה כדאי ועוד הרבה יותר מזה. אז נראה שזה שהבורא יתברך "לא ויתר" לנו, זה היה רק לטובתנו.
אבל זה יקרה רק כשנגיע לשלמות. וכל עוד לא הגענו, אז אנחנו בהכרח נמצאים ב"ויכוח" הזה ולא משנה מה נגיד בפה או נאמר לעצמנו במחשבה, ההרגשה שלנו היא הקובעת.
אפשר להבין את הרעיון הזה בשכל, אבל ההבנה הזו לא פוטרת אותנו מהייסורים כי אנחנו עדיין חייבים לקחת חלק בתהליך, אין לנו ברירה. אנחנו חייבים להילחם ולהגיע מתוך חוסר השלמות לשלמות.
והערה נוספת בעניין הזה: כולנו לוקחים חלק בתהליך ההתפתחות, בלי יוצא מן הכלל, בין אם נסכים לזה או לא. יש מי שמשתדל "לשתף פעולה" עם התהליך באופן פרואקטיבי, ויש מי שאדיש או אפילו מתנגד. אבל האמת היא שאלו וגם אלו הם חלק מהמנגנון הנפלא. אין אפשרות "לברוח" - יש "בעל הבית" לעולם, והוא המנהיג של כוווולם.
נחזור לענייננו: תהליך ההתפתחות מחוסר השלמות לשלמות, והתפקיד של הדמות שלנו בעולם הזה בתהליך.
מהו טבע הדמות שלנו בעולם הזה? אצל ילד קטן קל לראות את זה: הילד רוצה ממתקים ומשחקים והוא משתדל להימנע עד כמה שאפשר מברוקולי ועונשים. כלומר, אנו רואים אצל הילד 2 טבעים שהם 2 צדדים של אותו מטבע: לרצות תענוגים ולברוח מייסורים. כפי הפתגם העממי: "נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח".
אצל אדם מבוגר זה קצת יותר מורכב. קודם כל, יותר קשה "לראות" מה באמת קורה בפנים בגלל שאנחנו עוטים על עצמנו שלל "מסכות", ובניגוד לילד קטן אנחנו לא חושפים בתמימות מה שקורה אצלנו בפנים. אנחנו עוטים מסכות לא רק כלפי העולם החיצוני, אלא אפילו כלפי עצמנו.
בנוסף, מי שגדל בסביבה טובה הורגל ולמד שכדאי לפתח יכולת לדחיית סיפוקים: כדאי להתגבר ולא לאכול מיד את המרשמלו כדי לקבל עוד מעט מרשמלו נוסף. כדאי שלא להתנהג בחברה רק "איך שבא לי" אלא להיות אדם "מתורבת" שיודע לשתף פעולה עם הזולת. כדאי להשקיע ולהתאמץ עכשיו כדי לבנות עתיד טוב יותר בטווח הרחוק, וכו'.
אבל האם היכולת לדחיית סיפוקים משנה את הטבע הבסיסי של האדם - רצון לתענוגים ובריחה מייסורים? אנחנו המבוגרים מתוחכמים יותר מילדים ויודעים להסתיר (גם מעצמנו) את הסיבות האנוכיות להתנהגות שלנו, אבל אם נעשה חשבון פנימי עמוק נגלה שמאחורי כל המסכות, ברוב המוחלט של המקרים, ההתנהגות שלנו מבוססת בעצם על מניעים אנוכיים. ואפילו כשמדובר על התנהגות של התחשבות באחרים ועזרה לזולת.
האם זה כל מה שיש? האם כאלו בריות בזויות אנחנו שרק עושות חשבון תועלתני של רצון לתענוגים ובריחה מייסורים? התשובה היא לא. מתחת לטבע הבזוי של אהבה עצמית מסתתרת הפתעה: אנחנו באמת "בריות טובות ונעלות ביותר" כפי שכתוב בציטוט שבתחילת הפוסט.
איך בדיוק? כותב בעל הסולם בפירושו "פנים מסבירות" על ספר "עץ החיים" בענף א':
ונמצא באמת אשר הנשמה הקדושה מצויה היא באדם גם בעת קטנותו טרם שבא לכלל י"ג שנים, אמנם סגורה ומסוגרת במלבוש הקליפות, כי בגלוי הוא עושה אז רק מעשיהם של הקליפות, רק למלאות בטנו. אשר באמת זה בכוונה רצויה לטובת שלמות הנשמה.
אז אמנם מה שגלוי (למי שמוכן להסתכל בכנות) הוא אנוכיות של רצון רק "למלאות בטננו", אבל הנשמה הקדושה כן מצויה בנו גם כשהיא עדיין לא גלויה, גם טרם שבאנו "לכלל י"ג שנים". אין הכוונה בזה לגיל הגשמי כשאדם נהיה בן 13. בהקדמה לספר הזוהר באות ל' מסביר בעל הסולם שהמושג 'גיל י"ג' מורה על שלב מסוים בהתפתחות הרוחנית של האדם, שלב בו הוא מתחיל לחוות את המציאות הרוחנית.
מה היא "הנשמה הקדושה" הזו? חלק מהמציאות הגשמית בעולם הזה היא הדמות שלי- ה"אני" שלי פה בעולם הזה. גם במציאות הרוחנית יש "אני", ה"אני" הזה הוא מה שבאופן כללי נקרא "הנשמה".
ה"אני" הרוחני הזה קיים באדם גם לפני שהגיע לשלב של י"ג שנים, הרי זה מי שהוא באמת, אבל זה נסתר גם ממנו עצמו. עד לשלב של י"ג שנים האדם מזוהה לחלוטין עם הדמות שלו בעולם הזה ומרגיש שזה מי ש"הוא" באמת - כשהוא אומר "אני" הוא מתכוון רק לדמות הזו. אבל למרבה הפלא, הנחת היסוד העמוקה הזו היא פשוט לא נכונה. כשמדברים על החיים שלנו פה בעולם הזה אפשר לומר שהאדם הוא גם הדמות הזו, אבל בשום אופן הוא לא רק הגוף והדמות האלו.
דיברנו על טבע הדמות שלנו בעולם הזה, ומהו טבע הנשמה? טבע הנשמה הוא הפוך ממש.
על הנשמה אמרו המקובלים שהיא "חלק אלוקי ממעל", הנשמה דומה לבורא יתברך. מה זה אומר שהנשמה דומה לבורא? הבורא הוא "הטוב המוחלט", הוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים. הנשמה דומה לבורא יתברך בזה שטבעה הוא רצון להיטיב לזולתה. הטבע הזה הוא הפוך ממש מטבע הגוף והדמות שלנו בעולם הזה שהוא רצון להיטיב לעצמנו על ידי קבלת תענוגים ובריחה מייסורים.
אז ה"אני" הרוחני הזה שטבעו הוא רצון להיטיב לזולת קיים בנו, אבל הוא "סגור ומסוגר במלבוש הקליפות". כלומר שטרם שמתחילה להתגלות הנשמה, מה ששולט הוא הטבע האנוכי של רצון להיטיב רק לעצמנו.
בסוף הציטוט שהבאתי בקטע הקודם כתוב שהמצב הזה הוא "בכוונה רצויה לטובת שלמות הנשמה", אבל במבט ראשון נראה שזה הכל חוץ מזה: הנשמה "כלואה" בתוך מציאות הפוכה לגמרי מטבעה! איך המצב הזה יכול להביא ל"שלמות הנשמה"?!
כדי להסביר את זה אסביר קודם על חוק יסודי חשוב:
בפוסט הראשון הבאתי את דברי בעל הסולם שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. לצורך מטרה זו טבע בנו הבורא 'רצון לקבל' תענוגים. אז לנו יש 'רצון לקבל' תענוגים, והבורא רוצה לתת לנו תענוגים, אז מה "הבעיה"? למה אנחנו לא רואים שהעולם מלא רק בתענוגים? הסיבה היא חוק יסודי שהבורא חוקק במציאות - החוק הוא שאם מקבלים תענוג באופן של אהבה עצמית, כלומר, אם מתענגים רק כי "בא לי", אז לתענוג הזה אין קיום - הוא מסתלק מהר מאוד ומשאיר אחריו תחושת ריקנות.
למה קבע הבורא יתברך את החוק הזה במציאות? יש הרבה מה להרחיב בזה, אבל כאן אכתוב בקצרה רק דבר אחד: הבורא ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו באופן שקבלת ההטבה היא כאשר הנבראים קשורים ומחוברים אליו יתברך.
בעולם הזה מתנה יכולה להיות "חפץ" שאחרי שקיבלתי אותו אני יכול להמשיך וליהנות ממנו גם בלעדי מי שנתן לי אותו, מה שאין כן הטבתו יתברך שהיא באופן של גילוי אלוקות וחיבור לאלוקות.
החוק הנ"ל מכוון אותנו אל האופן הזה של קבלת ההטבה, ולא מאפשר לנו להיתקע בדרך: אם אנחנו מנסים להתענג רק כי "בא לי" בלי להיות קשורים אל הבורא, זה פשוט לא עובד - התענוג מאיר לזמן קצר, מסתלק, ומותיר אחריו תחושת ריקנות.
נחזור לשאלתנו - איך דווקא המצב בו הנשמה "כלואה" במציאות הפוכה מטבעה יכול להביא לשלמותה?
באיגרת לתלמידו כותב בעל הסולם: (מובא בספר איגרות הסולם, איגרת כ')
יסוד הנשמה נודע שהוא חלק אלוקי ממעל ... שטרם ביאתה בגוף הייתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש כענף באילן ... והנך רואה, כיוון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכולה עוד לשוב ולהתדבק בשורשה ... אלא מחויבת להגדיל קומתה ... שהוא סוד כל השלימות: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה ... אשר פרטים אלו הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אין מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך המדרגה לאט לאט בזה אחר זה.
הרצונות האנוכיים לתענוג נותנים "קונטרה" לנשמה, הם נותנים לנו מקום עבודה להתגבר עליהם ועל ידי כך הנשמה מתגדלת בהדרגה, ומשיגה עוד ועוד מדרגות של שלמות עד לשלימותה הסופית.
כמו שבגשמיות מרימים משקולות כדי לחזק את השרירים, כך הרצונות האנוכיים הם "משקולות" עבור הנשמה כדי שתוכל לחזק את ה"כוח" שלה שלא לקבל תענוגים מתוך אהבה עצמית. ה"אימון" הזה הוא הדרגתי עם משקולות "כבדים" יותר ויותר - עם תענוגים גדולים יותר ויותר.
לסיכום, ראינו למה אנחנו צריכים לרדת "לתוך" הגוף והדמות בעולם הזה: אנחנו צריכים להזדהות עם הדמות שלנו בעולם הזה ושיהיו בנו רצונות אנוכיים כדי שנוכל לתקן אותם על ידי שנשיג את הכוח לקבל את התענוגים רק מתוך קשר של אהבה לבורא יתברך ולא באנוכיות.
בהתחלה, ה"אימון" הזה הוא רק עם תענוגי העולם הזה. בהמשך, כאשר האדם מגיע לשלב של 'גיל י"ג' ומתחיל לחוות את המציאות הרוחנית, אז ה"אימון" ממשיך עם תענוגים רוחניים הגדולים לאין שיעור מהתענוגים הגשמיים. מצד אחד, ההתמודדות עם תענוגים גדולים יותר היא קשה יותר, אבל מצד שני, נשמתו של האדם מתגדלת ומקבלת בכל פעם כוחות חדשים ונפלאים.
על פי הדברים האלו נבין גם את הסיבה והפתרון ל"פלונטר" של חוויה אנושית בסיסית שכולנו מכירים: ישנה מין הרגשה בסיסית של חוסר סיפוק, חוסר שדוחף אותנו כל הזמן לחפש "משהו" כדי למלא אותו - החל מעוגת גבינה, קידום בעבודה או תואר שני במנהל עסקים ועד למסע ל"כיבוש" פסגת האוורסט.
אבל למרבה האכזבה, אפילו כשאנחנו מצליחים להשיג את אותו "משהו", הסיפוק הוא זמני, ותחושת החוסר חוזרת וממשיכה להציק.
מהי הסיבה למלכוד הזה של מרדף אינסופי אחרי "משהו" ועוד "משהו"?
חוסר הסיפוק מהחיים הגשמיים הוא לא "תקלה במערכת", התענוגים הגשמיים מתוכננים מלכתחילה שלא לתת סיפוק, כדברי חז"ל: "יש לו מנה רוצה מאתיים", וכדברי הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" לגבי הנשמה: "שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלימדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת זו לשונם: "וגם הנפש לא תמלא" - משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים."
כלומר, הסיבה השורשית לפלונטר היא שאנחנו באמת בריות רוחניות ולא גשמיות, ולכן הצורך האמיתי שלנו הוא לתענוגים רוחניים ולא גשמיים. לנסות להשיג סיפוק מתמשך מתענוגים גשמיים זה כמו אדם צמא שמנסה להרוות את צמאונו במי מלח.
עד כמה המרדף הבלתי-נגמר הזה מטריד אותנו? זה משתנה מאוד מאדם לאדם.
יש מי שחי את חייו עם ההצקה הזו ברקע, אבל היא לא מטרידה אותו מספיק כדי שיעצור משטף החיים ויקדיש תשומת לב לבעיה. חוסר הסיפוק אמנם מציק, אבל יש לנו יכולת הסתגלות מדהימה: תחשבו על זה שבעשרות השנים האחרונות מיליוני אנשים חיו חיים שלמים בצפון קוריאה מבלי להבין עד כמה המשטר תחתיו הם חיו גזל מהם את זכויותיהם הבסיסיות.
לעומת אלו שמצליחים לחיות עם ההצקה ולהתעלם ממנה, יש מי שלא מסוגלים או לא רוצים להתעלם. לעיתים צמא הנשמה נורא כל כך עד שקשה לאדם להמשיך ב"מרוץ החיים" הסטנדרטי על גלגל האוגר.
ומה הפתרון לפלונטר? להשיג את מה שאנחנו באמת רוצים - תענוגים רוחניים. רק הם יכולים להשקיט את הרגשת החוסר ולספק אותנו באמת.
ולמה צריך ש"ישכיחו" מאיתנו מי אנחנו באמת כשאנחנו יורדים לעולם הזה? או במילים אחרות, למה הנשמה צריכה להיות "סגורה ומסוגרת במלבוש הקליפות"?
כותב בעל הסולם: (מובא בספר מאמרי הסולם חלק ג', מאמר צ"א)
מעלת הנשמה גבוהה מאוד ... אלא לסוד הזכות והעבודה נמעט אורה עד לתכלית, להיותה סגורה ומסוגרת בתוך הגוף העכור ... ולכן בעולם הזה לא ניכר כלל שום כוח מהנשמה, כי אם הייתה יורדת תיכף בגוף ברוב אורה, אז הייתה ברגע אחד מזככת את הגוף, ולא היה החפץ נשלם בזה, כי לא היה לה שום זכות.
הרוחניות עוצמתית הרבה יותר מהגשמיות בלי שום פרופורציה, ולכן אם הנשמה לא הייתה ממועטת בהתלבשותה בגוף העכור אז היא הייתה "ברגע אחד מזככת את הגוף" - כלומר הרצונות האנוכיים היו מתבטלים מיד ולא הייתה לנו שום התמודדות להתגבר עליהם. באופן הזה לא הייתה מתקיימת המטרה לשמה ירדה הנשמה להתלבש בגוף העכור.
נשארה השאלה השלישית: איך ייתכן שמציאות זמנית וחולפת יכולה להועיל במשהו למציאות נצחית?
בתחילת הפוסט כתבתי שהשותפות שלנו בתהליך ההגעה מחוסר השלמות לשלמות היא עצמה חלק מהשלמות. שואל על כך בעל הסולם שאלה קשה (בהקדמה לתלמוד עשר הספירות): איך היגיעה שלנו מועילה לעשות אותנו "שותפים", הרי אין שום פרופורציה בין יגיעה זמנית בעולם חולף לשכר נצחי? התשובה בקיצור היא ששכר הנשמה הוא לא קבלת "תמורה" עבור היגיעה באופן של "מסחר" עם הבורא, שהרי הבורא יתברך לא באמת "צריך" מאיתנו כלום. אלא שכר הנשמה הוא שעל ידי היגיעה היא עצמה מתגדלת ומשיגה את הכוח לקבל אפילו את התענוגים העצומים ביותר רק כדי לעשות נחת רוח לבורא יתברך על ידי קיום רצונו להיטיב לנבראיו.
כלומר, במציאות הזמנית אנו בונים קשר של אהבה לבורא יתברך, קשר שמתקיים לאחר מכן באופן נצחי. וכשיש קשר של אהבה אין שום בעיה בקבלת התענוגים, אדרבה, זו מטרת הבריאה - להיטיב לנבראיו.
האם תהליך ההתפתחות מחוסר השלמות לשלמות הוא תהליך פרטי אינדיבידואלי או שהוא תהליך קולקטיבי של הכלל? התשובה היא: גם וגם.
כותב בעל הסולם במאמר "השלום":
ובמבואר יתגלה לכל אמיתות דברי הנביא בנבואת השלום (ישעיה פרק י"א) המתחילה: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" וכו', ונותן טעם על כל זה: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". הרי שהנביא תלה שלום כל העולם - על מילוי כל העולם בדעת ה'. דהיינו ממש כדברינו לעיל, אשר ההתנגדות הקשה האגואיסטית שבין איש לרעהו, שעמה יחד מתחדדים היחסים הלאומיים [כלומר, כפי המתחים והקונפליקטים שבין איש לרעהו, כך מתהווים מתחים וקונפליקטים בין האומות], כל אלו לא יעברו מתוך העולם על ידי שום עצה ותחבולה אנושית, יהיה מה שיהיה. כי עינינו הרואות, איך החולה האומלל [האנושות] מתגלגל ומתהפך מתוך מכאוביו האנושים לבלי סבול על כל צדדיו: שכבר האנושות השליכה את עצמה לימין קיצוני כמעשה גרמניה או לשמאל קיצוני כמעשה רוסיה, ולא בלבד שלא הקלו לעצמם את המצב, אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכולנו. הרי שאין להם עצה אחרת, זולת לבוא בקבלת עולו יתברך בדעת את ה', דהיינו שיכוונו מעשיהם לחפץ ה' ולמטרתו יתברך, כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה. וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל שעם עבדותו יתברך תימחה זכר הקנאה והשנאה מהאנושות, כמו שהראיתי בעליל באמור עד כאן, כי אז כל חברי האנושות יתלכדו לגוף אחד בלב אחד, המלא דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה' הם דבר אחד.
במאמר "הערבות" מסביר בעל הסולם שאמנם "תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי יחד", אבל כיוון "שכל אומות העולם עדיין אינם מוכנים כלל לדבר זה", לכן "הותקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי בעולם כולו".
עם ישראל מכונה בנבואת הנביא ישעיהו "אור לגויים" - עלינו מוטל לסלול את הדרך אל עתיד של שלום ושגשוג כמוהו עוד לא היה בהיסטוריה האנושית.
איך נרפא את שבר האנושות? תחילה אנו צריכים בעיקר לרפא את שברנו אנו - להגיע לאחדות האומה ולהתרוממותה למדרגתה הראויה לה. כיצד? רפואת הכלל תלויה ברפואת הפרט - התיקון תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו. הוא תלוי בי, הוא תלוי בך.
העבודה מחוייבת להשביח בכלל ובפרט, על דרך משל בפרח מצוייר מאומן נפלא, יהיה כל חלק וחלק מהפרח נאות לפי עצמו עד לתכלית, ומותאם להשביח את הפרח בכללו. [כלומר, כל חלק וחלק מציור הפרח הוא יפהפה כשלעצמו, ויחד עם זה, הוא גם מייפה את ציור הפרח בכללותו.] ואם יחסר לחלק אחת משתי אלה, תהיה מלאכת החלק פגומה. כמו כן, מחוייב העובד להשביח את נשמתו עצמו בתכלית העילוי, ויחד עם זה יהיה משביח את כל בני דורו בכלל ביתר שאת וביתר עוז, ולא ייתכן שיחסר באחת מהן. ספר מאמרי הסולם חלק ג', מאמר צ"ח
תורת בעל הסולם נותנת לנו (בין היתר) מפה מופלאה - הבנה בהירה למה באנו לעולם, מה מוטל עלינו לעשות, ולאן אנחנו צריכים להגיע. אבל אסור לנו להסתפק בהבנת המפה, אנחנו צריכים להשתמש בה כדי לעבור את המסע בפועל.
ולפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו, דהיינו ממש באופן הראוי והמתאים לבעל המלאכה שעשה אותנו. בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות ה'